____________________________________________________________________________________________________
____________________________________________________________________________________________________
רעא 2407/14 ‏ ‏ מורן רוחם נ' אג'נס פרנס פרס בע"מ
____________________________________________________________________________________________________


בבית המשפט העליון
  רע"א  2407/14
   
 
 
לפני:   כבוד השופט י' דנציגר
  כבוד השופטת ד' ברק-ארז
כבוד השופט מ' מזוז
 
 
המבקשים: 1. מורן רוחם
  2. צחי מצליח רוחם
 
                                          
  נ  ג  ד
 
                                                                                                     
המשיבה: אג'נס פרנס פרס בע"מ
   
המתייצב בהליך: היועץ המשפטי לממשלה
 
                                          
בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 4.3.2014 ברע"א 1084-12-13 [פורסם בנבו]שניתנה על-ידי כבוד סגן הנשיא א' פרקש
 
                                          
תאריך הישיבה: ז' באייר התשע"ה        (26.4.2015)
 
 
בשם המבקשים: עו"ד יגאל חברוני, עו"ד סימה וייס (דרעי)
   
בשם המשיבה: עו"ד אופיר טל, עו"ד ויקטוריה פאנוס
 
 
בשם היועץ המשפטי לממשלה:
עו"ד מיכל לייסר
 


חקיקה שאוזכרה:
חוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969: סע'  2424(א)(1)(1ב)
פקודת הנזיקין [נוסח חדש]: סע'  293152566263
חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979
חוק עבודת נשים, תשי"ד-1954
חוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984: סע'  40(1)51(א)(2)51(א)(3)51(א)(4)76
תקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991: סע'  9(5)34
חוק בית המשפט לעניני משפחה, תשנ"ה-1995
חוק יישוב סכסוכי עבודה, תשי"ז-1957
חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), תשס"ט-2009
 
--- סוף עמוד  1 ---
 
חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965
חוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999: סע'  1122
חוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963: סע'  17
חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד-1994: סע'  54(ב)
תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984: סע'  9(6)

ספרות:
דניאל פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט (1998)
דניאל פרידמן, נילי כהן, חוזים (כרך א, 1991)


כתבי עת:
ר' בן ישראל, "אחריות בשל נזקים שנגרמו", עיוני משפט, כרך יד (תשמ"ט) 149
א' רוזן צבי, "הלכת ה"כריכה" ו"מירוץ הסמכויות"", עיוני משפט, כרך יד (תשמ"ט) 67
מנחם גולדברג, "סמכויות בית-הדין לעבודה בראי", עיוני משפט, כרך ה (תשל"ו-תשל"ז) 147
יהודה אדר, "מדוע נכון לאחד את", משפטים, כרך לו (תשס"ו-תשס"ז) 357
רות בן-ישראל, "תפקידו ומקומו של בית-הדין", הפרקליט, ספר היובל (תשנ"ד) 431
מיני-רציו:
°* בירור תובענות נגד עובדים בטענות לגניבה ומעילה בכספי מעסיק יידונו בבימ"ש האזרחי, ולביה"ד לעבודה אין סמכות לדון בהן; כאשר הוגשו הליכים בבימ"ש אזרחי ובביה"ד לעבודה, ואפילו ההליך בביה"ד לעבודה נפתח לאחר ההליך בבימ"ש האזרחי, ככלל, תינתן עדיפות לסיום הבירור בביה"ד לעבודה.
°* עבודה – בית-הדין לעבודה – סמכותו
°* בתי-משפט – סמכות – בית-הדין לעבודה
°* בתי-משפט – סמכות – סמכות עניינית
°* בתי-משפט – סמכות – בית משפט אזרחי
°.
°בימ"ש דן בשאלה מהי הערכאה המוסמכת לדון בתביעות שמגיש מעסיק כנגד עובד בגין גניבת כספים ממקום העבודה, או פעולות אחרות שלא כדין בנכסים או בזכויות כספיות של המעסיק. במרכז הדיון עמדה פרשנות סעיף 24(א)(1) ו-(1ב) לחוק בית הדין לעבודה (להלן: החוק), כאשר הכלל הוא שמכלול הסכסוכים בין עובד למעסיק שעילתם ביחסי העבודה, לרבות אלה הנוגעים לקבלה לעבודה ולסיומה, מסורים לסמכות ביה"ד לעבודה והחריג לו – למעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין. השאלה היא האם חריג זה משתרע גם על תובענות שעניינן גניבה ומעילה בכספי המעסיק.
°.
°בית המשפט העליון (מפי השופטת ברק-ארז ובהסכמת השופטים דנציגר ומזוז) קיבל את הערעור בחלקו ופסק כי:
°
°--- סוף עמוד  2 ---
°
°על מנת לברר האם סמכות הדיון מסורה לביה"ד לעבודה לפי סעיף 24(א)(1) לחוק או לבימ"ש האזרחי צריכים להתקיים שלושה תנאים: זהות הצדדים (עובד ומעסיק); עילת הסכסוך ביחסי עבודה; זיהוי העילה ככזו שאינה בפקודת הנזיקין. ככלל, כאשר התביעה מנוסחת כתביעה בנזיקין, היינו כתביעה המיוסדת על עוולה או עוולות הקבועות בפקודת הנזיקין, הסמכות לדון בה תהיה נתונה לבימ"ש האזרחי. לפיכך, בירור תובענות נגד עובדים בטענות לגניבה ומעילה בכספי מעסיק יידונו בבימ"ש האזרחי. ולביה"ד לעבודה אין סמכות לדון בהן; בימ"ש האזרחי לא ידון בעילות שהסמכות לדון בהן נתונה לביה"ד לעבודה; עילות מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט ועילה הנוגעת להסגת גבול במיטלטלין מצויות בסמכות ביה"ד לעבודה; מקום שבו הוגשה לבימ"ש האזרחי תביעה שהצדדים לה הם עובד ומעסיק והיא נוגעת למערכת היחסים ביניהם, על התובע לציין ולהסביר במפורש כי עילות התביעה הן נזיקיות, כחריג לכלל שלפיו התובע אינו חייב לפרט מהי התשתית המשפטית המבססת את זכותו לקבל מן הנתבע את הסעד.
°במצבים שבהם הוגשה תביעה של מעסיק לבימ"ש האזרחי בטענה לגניבה ומעילה מצדו של עובד ותביעה של עובד בביה"ד לעבודה בקשר לזכויותיו הנסבות על מערכת עובדתית דומה ושאלות דומות, נכון יהיה להעמיד את ההליך בבימ"ש האזרחי על בסיס העיקרון של "הליך תלוי ועומד". ההליך בביה"ד לעבודה יתברר קודם, ורק לאחר מכן יתברר ההליך בבימ"ש האזרחי. קביעותיו של ביה"ד לעבודה עשויות לשמש את בימ"ש האזרחי ולחייב את הצדדים גם בהתדיינות שבפניו לפי הכללים של מעשה בית דין; ודוק, אין מקום ליצור הליך של "מרוץ סמכויות" כך שהתביעה שתוגש קודם היא זו שתתברר ראשונה. הכלל הוא שכאשר הוגשו הליכים בשתי הערכאות, ואפילו ההליך בביה"ד לעבודה נפתח לאחר ההליך בבימ"ש האזרחי, תינתן עדיפות לסיום הבירור בביה"ד לעבודה. עם זאת, משיקולים שונים לא יעוכב הדיון בבימ"ש האזרחי, כגון התקדמות ההליך.
°אשר למקרה זה, לבימ"ש השלום ולביה"ד לעבודה הוגשו תובענות הדדיות בין עובד למעסיק המעוררות שאלות משותפות הנוגעות ליחסי העבודה של הצדדים. דרך המלך היא העמדת ההליך בבימ"ש האזרחי, כך שהכרעות ביה"ד לעבודה ביחס לתנאי עבודתה של מערערת 1 יהוו מעשה בית-דין ויחייבו את בימ"ש האזרחי. העילות הנטענות נגד מערער 2 הן בסמכות בימ"ש האזרחי ולכן נותרו על כנן וכך גם העילות נגד מערערת 1 שאינן מצויות בסמכות ביה"ד לעבודה. מהתביעה בבימ"ש השלום נמחקו העילות המכוונות נגד מערערת 1 שאינן עילות בנזיקין או שאינן בסמכותו; מאחר שבמקביל מתבררת גם תביעת המערערת 1 בביה"ד לעבודה, שנסבה על סוגיה מהותית זהה, ראוי שזו תוכרע קודם ורק לאחר מכן יוסיף להתברר ההליך בבימ"ש השלום, במתכונת של העמדת ההליך.
°

 
פסק-דין
 

השופטת ד' ברק-ארז:

1.        מהי הערכאה המוסמכת לדון בתביעות שמגיש מעסיק כנגד עובד בגין גניבת כספים ממקום העבודה, או פעולות אחרות שלא כדין בנכסים או בזכויות כספיות של המעסיק? שאלה זו, שעמדה במרכז הדיון, חזרה ועוררה בפנינו את סוגית התיחום של קו הגבול בין סמכויותיהם של בתי המשפט האזרחיים לבין סמכויותיהם של בתי הדין לעבודה.

--- סוף עמוד  3 ---


השאלה המשפטית
 
2.        במרכזו של הדיון עומדת שאלת פרשנותו של סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק בית הדין לעבודה או החוק) המגדיר את תחום הסמכות הייחודית של בית הדין לעבודה. באופן ספציפי יותר, הבקשה נסבה על פרשנותם של סעיפי-משנה (1) ו-(1ב) של סעיף 24(א) לחוק זה, המורה בחלקו הרלוונטי, כך:

"לבית דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון –

(1)   בתובענות בין עובד או חליפו למעסיק או חליפו שעילתן ביחסי עבודה, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עבודה ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין[נוסח חדש];
 ...
(1ב) תובענה שעילתה בסעיפים 29, 31, 62 או 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] בקשר לסכסוך עבודה".


3.        אם כן, נקודת המוצא היא שמכלול הסכסוכים בין עובד למעסיק שעילתם ביחסי העבודה, לרבות אלה הנוגעים לקבלה לעבודה ולסיומה, מסורים לסמכותו של בית הדין לעבודה. עם זאת, לכלל זה נקבע חריג: "למעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]". השאלה היא מה היקפו של חריג זה, ובאופן ספציפי אף יותר, האם הוא משתרע גם על תובענות שעניינן גניבה ומעילה בכספי המעסיק. תובענות מסוג זה מבוססות במקרה הרגיל על עוולות בנזיקין, כדוגמת תרמית וגזל. במקביל לכך, אותם מעשים עצמם מהווים במקרים רבים גם הפרה של חוזה העבודה. כמו כן, לעתים, מעשים שלגביהם טוען המעסיק כי הם מהווים תרמית וגזל עשויים להיות כאלה שהעובד טוען כי נעשו מכוח הזכויות שהוענקו לו בחוזה העבודה (היינו, שמדובר בהטבות שהיה מותר לו לקבלן מכוח יחסי העבודה). איפה יתבררו תביעות מסוג זה?

התשתית העובדתית וההליכים עד כה

4.        המקרה שבפנינו הוא דוגמה לקשיים שעשויים להתעורר בכל הנוגע למיון המתאים של סכסוך בין עובד למעסיק כאשר מתעוררות במקביל גם טענות לביצוע עוולות בנזיקין וגם טענות הנוגעות להיקף הזכויות לפי חוזה העבודה. נפנה אפוא לסקירת העובדות הרלוונטיות.


--- סוף עמוד 4 ---

5.        המבקשת 1, מורן רוחם (להלן: מורן) הועסקה על-ידי המשיבה, חברת אג'נס פרנס פרס בע"מ (להלן: החברה) בתפקיד של מנהלת משרד במשך כשש שנים. במהלך תקופה זו, המבקש 2, צחי מצליח רוחם (להלן: צחי), שנשוי למורן, סיפק לחברה – באמצעות עסק בבעלותו – שירותי ניקיון במשך כ-13 חודשים (מורן וצחי יכונו להלן, במקומות הרלוונטיים, גם: בני הזוג רוחם אוהמערערים, בשים לב לכך שבסופו של דבר החלטנו להעניק רשות ערעור במקרה זה, כמפורט להלן).

6.        בחודש אוגוסט 2013, לאחר סיום העסקתה של מורן בחברה, הגישה החברה תביעה נגד בני הזוג רוחם לתשלום סך של 880,524 שקל בבית משפט השלום בירושלים (ת"א 47938-07-13,[פורסם בנבו] השופטת א' שניידר). כתב התביעה התבסס על טענות שונות כנגדם בכל הנוגע לעשיית שימוש בכספי החברה שלא כדין ולתועלתם האישית.

7.        לנוכח חשיבות הדברים לענייננו, נפרט את העובדות והעילות הנטענות בכתב התביעה מטעם החברה. בתביעה נטען כי מורן ניצלה את האמון שנתנה בה החברה כדי לרכוש לעצמה מוצרים שונים לצרכיה האישיים על חשבון החברה, וללא ידיעתה של זו. באשר לצחי, נטען כי הוא שיתף פעולה עם מורן, ובכלל זה כי קיבל תשלום מופקע עבור מתן שירותי הניקיון שסיפק לחברה, תוך הסתרת העובדה שהוא נשוי למורן. כמו כן, צוין כי לאחר שנודע לחברה כי מורן עושה שימוש שלא כדין בכספי החברה היא זומנה לשימוע, ובסופו של דבר גם פוטרה.

8.        באופן יותר ספציפי, נטען בכתב התביעה כי מורן העבירה סכומי כסף מחשבונה של החברה לצורך שכירת ג'יפ לשימושם האישי שלה ושל בני משפחתה, תוך הצגתם כמיועדים לתשלום עבור שכר טרחה של עורכי דין של החברה. במקרה אחר, נטען כי בני הזוג רוחם רכשו לעצמם מיטה ומנורה באמצעות זיכויים שונים שהיו לחברה בחברת "איקאה". עסקה זו הוצגה לחברה על-ידי מורן, כך נטען, כחלק ממהלך של רכישת ריהוט למשרדיה החדשים של החברה. כמו כן, נטען כי מורן רכשה מכספי החברה כרטיסי תדלוק, מכונת קפה, כרטיסי ברכה, קופסאות אוכל וחפצים אחרים לשימושה הפרטי – הכול על בסיס מצג שווא כלפי החברה לפיו מדובר בהוצאות שנעשו לטובת החברה. בתביעה נטען עוד כי מורן רכשה לעצמה מנוי לחניון הממוקם בבניין שבו נמצאים משרדי החברה וזאת על חשבון החברה, ומבלי שהיא יידעה בדבר אף אחד מאנשי החברה. בנוסף, כך נטען, חייבה מורן את חשבון החברה בתשלום עבור
--- סוף עמוד 5 ---

מנוי הטלפון הביתי שלה וכן בהוצאות השימוש בארבעה טלפונים סלולאריים שהוחזקו בידי בני משפחתה. לבסוף, נטען כי מורן מסרבת להחזיר את כספי "הקופה הקטנה" של החברה (בסך של 1,532 דולר), אשר נותרו בידיה לאחר שפוטרה. העילות המרכזיות שעליהן הושתתה התביעה מצד החברה כלפי בני הזוג רוחם הן: גזל ותרמית (לפי סעיפים 52 ו-56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין)), הסגת גבול במיטלטלין (לפי סעיף 31 לפקודת הנזיקין) ועשיית עושר ולא במשפט (לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן: חוק עשיית עושר)).

9.        כחודש לאחר מכן, הגישה גם מורן תביעה מטעמה נגד החברה ונגד מנהל הסניף של החברה בישראל בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים (סע"ש 34545-09-13, [פורסם בנבו] השופטת י' שטיין). התביעה כוונה לקבלת כספים שלהם מורן זכאית, לטענתה, מכוח חובות כלפיה על רקע עבודתה ועקב סיום יחסי העבודה בינה לבין החברה. בכתב התביעה שהגישה מורן נטען כי לאחר שתחילה גויסה לעבודה בחברה בתפקיד זמני כמזכירה היא קיבלה תפקיד קבוע וסמכויותיה אף הורחבו. לטענתה, היקף שעות העבודה שהשקיעה היה גבוה בהרבה מזה שסוכם עמה מראש, והיא אף נאלצה לעבוד בסופי שבוע ולנצל ימי חופשה רבים תוך זמן קצר. בכתב התביעה של מורן נטען גם כי הובטח לה לקבל מענקי שכר בגין גיוס לקוחות ופעולות אחרות שביצעה לשביעות רצונם של מנהלי החברה, אך אלה לא שולמו. כן היא תבעה תשלום הוצאות נסיעה עד למועד שבו הועמד לרשותה רכב צמוד ורכיבי שכר נוספים כדוגמת שווי טלפון ומענקים שונים. לבסוף, נטען כי ההחלטה על פיטוריה התקבלה עוד בטרם זומנה לשימוע, וכי במועד שבו היא פוטרה כבר הייתה בהריון ולכן חל איסור על פיטוריה מכוח הוראות חוק עבודת נשים, התשי"ד-1954. על בסיס עובדות אלה, מורן טענה כי היא זכאית לתשלומים בגין חובות של החברה מתקופת העסקתה וכן לפיצויים הנוגעים לסיום העסקתה.


10.      מן הראוי לציין, כי עיון בכתבי הטענות של הצדדים בשני ההליכים (התביעה שהגישה החברה והתביעה שהגישה מורן) מעלה כי הם נסבים על מסכת עובדתית דומה ומועלות בהם טענות דומות. במידה רבה, הם משמשים כמעין "תמונת ראי" זה של זה, כך שהם מתארים אותו עולם עובדתי, אך במהופך. כך למשל, חלק ניכר מהעובדות המפורטות בכתב ההגנה שהגישה מורן במסגרת ההליך בבית משפט השלום נכלל בתביעה שהיא עצמה הגישה בבית הדין לעבודה. עוד יצוין, כי בעניינים רבים שביחס אליהם החברה טענה כי מורן מעלה בכספי החברה – מורן מצדה טענה כי הדברים
--- סוף עמוד 6 ---

הובטחו לה בעל-פה והיו למעשה חלק מתנאי העסקתה. כמו כן, כל אחד מהצדדים טען בכתב הגנתו כי הצד שכנגד פתח בהליך מקביל בפני הערכאה הנוחה לו על מנת "להקדים תרופה למכה" או להוות משקל נגדי לתביעה שהוגשה (או שעתידה הייתה להיות מוגשת) נגדו.  

11.      ביום 15.9.2013 הגישו המערערים, היינו בני הזוג רוחם, בקשה לדחיית התביעה שהוגשה נגדם בבית משפט השלום מחמת חוסר סמכות עניינית, תוך התייחסות לכך שמקומה של תביעה זו הוא בבית הדין לעבודה. לחלופין, הם ביקשו להעביר את הדיון בתביעה נגדם לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים. בבקשה נטען כי כל הטענות בכתב התביעה שהוגש מטעם החברה נובעות מיחסי העבודה ששררו בין מורן לחברה. כמו כן, נטען כי הסכם העבודה בין מורן לבין החברה כולל תניית שיפוט לפיה הסמכות הייחודית לדון בסכסוכים הנובעים ממנו מוקנית לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים. באשר לצחי, נטען כי התביעה אינה מגלה כל עילה נגדו. ביום 26.11.2013 דחה בית משפט השלום בקשה זו, לאחר שקבע בקצרה כי התביעה שהגישה החברה אינה מבוססת במישרין על יחסי עבודה, ומכאן שהסמכות לדון בה מסורה לבית המשפט השלום, ולא לבית הדין לעבודה.

12.      המערערים הגישו בקשת רשות ערעור על החלטה זו של בית משפט השלום, והיא נדחתה בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 4.3.2014 (רע"א 1084-12-13, [פורסם בנבו] סגן הנשיא א' פרקש). ביחס לתביעה נגד מורן קבע בית המשפט המחוזי שהיא נסבה בעיקרה על עילות מפקודת הנזיקין ומכוח חוק עשיית עושר אשר מוחרגות מסמכותו של בית הדין לעבודה. באשר לצחי, בית המשפט המחוזי קבע כי מאחר שלא התקיימו יחסי עבודה בינו לבין החברה מלכתחילה לא קמה סמכות לבית הדין לעבודה לדון בתביעה נגדו. בהמשך לכך, בית המשפט המחוזי דחה טענה כי בית הדין לעבודה יכול לדון בתביעה נגד צחי מכוח העיקרון של סמכות נגררת (המעוגן בסעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט)). לבסוף, בית המשפט המחוזי קבע שהמערערים אינם יכולים להיבנות מתניית השיפוט הייחודית בהסכם העבודה של מורן נוכח העיקרון הגורס שהסכמת הצדדים אינה יכולה לרפא חוסר סמכות עניינית.  

הבקשה למתן רשות ערעור

13.      הבקשה שלפנינו כוונה נגד החלטתו של בית המשפט המחוזי. לשיטתם של המערערים, בית המשפט המחוזי שגה בכך שקבע כי הסמכות לדון בתביעה נתונה לבית
--- סוף עמוד 7 ---

המשפט האזרחי (ובאופן ספציפי, לבית משפט השלום) ולא לבית הדין לעבודה, אף שהמחלוקת בתביעה נובעת מיחסי עבודה. המערערים חזרו על טענותיהם בפני הערכאות הקודמות – ובכלל זה הם טענו ששיקולי יעילות מחייבים לאחד את הדיון בתביעתה של החברה עם התביעה שהגישה נגדה מורן לבית הדין האזורי לעבודה, כדי למנוע פסיקות סותרות באותו עניין ולהסיר חשש לעיוות דין. כמו כן, בהתייחס לכך שתביעת החברה כוללת עוולות מפקודת הנזיקין, הצביעו המערערים על כך שבין עוולות אלה מצויה גם העילה שעניינה הסגת גבול במיטלטלין (סעיף 31 לפקודת הנזיקין), אשר מסורה לסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה לפי נוסחו המפורש של סעיף 24(א)(1ב) לחוק בית הדין לעבודה.

14.      ביום 24.6.2014 התבקשה החברה להגיש תגובה לבקשה. כמו כן, היועץ המשפטי לממשלה התבקש להודיע אם ברצונו להביע עמדה בשאלה שעמה פתחנו את פסק הדין.       

15.      בתגובתה מיום 21.7.2014 טענה החברה כי בדין נקבע שהסמכות לדון בתובענה נתונה לבית משפט השלום. החברה הוסיפה וטענה שהמערערים הונו אותה, גזלו את כספה ועשו שימוש בנכסיה לרכישת טובין לצרכיהם. החברה הצביעה על כך שמעשים אלה אינם נוגעים ליחסי עבודה, ולא כל שכן בשים לב לכך שבין צחי לבין החברה מעולם לא היו יחסי עובד-מעסיק. בנוסף לכך, החברה טענה כי התובענה מבוססת על עילות נזיקיות מובהקות, ועל כן אין היא יכולה להיכנס בגדרי סמכותו של בית הדין לעבודה.

16.      ביום 23.9.2014 הודיע היועץ המשפטי לממשלה כי בכוונתו להתייצב בהליך, וביום 27.10.2014 הגיש את עמדתו בעניין. בעיקרו של דבר, היועץ המשפטי לממשלה הביע עמדה דומה לזו שבה נקטה החברה. היועץ המשפטי לממשלה הצביע על כך שקיימות דוגמאות למכביר לתביעות המבוססות על עוולות נזיקיות בין עובד למעסיק שנדונו בבתי המשפט האזרחיים. היועץ המשפטי הוסיף וטען כי פרקטיקה זו מבוססת על ההכרה בכך שמומחיותם של בתי הדין לעבודה היא בתחום משפט העבודה, ואילו בתי המשפט האזרחיים הם בעלי המומחיות בתחום דיני הנזיקין. לצד זאת, היועץ המשפטי לממשלה הצביע על כך, שהלכה למעשה, מקום שבו בית המשפט האזרחי מגיע למסקנה לפיה תביעה שהוגשה אליו ב"אצטלה" נזיקית רק כדי להיכנס בשערי בית משפט השלום, מועבר הדיון בתביעה לבתי הדין לעבודה.


--- סוף עמוד 8 ---

17.      בעמדה מטעם היועץ המשפטי לממשלה צוין עוד כי הרחבת סמכותו של בית הדין לעבודה לדון גם בתובענה שעילתה בסעיפים 293162 ו-63 לפקודת הנזיקין בהקשר לסכסוך עבודה, כאמור בסעיף 24(א)(1ב) לחוק בית הדין לעבודה, משקפת את כוונת המחוקק להרחיב את סמכותו של בית הדין לעבודה לדון בעילות אלה בלבד (אשר מתעורר צורך לדון בהן פעמים רבות בהקשר לקיומה של שביתה). כמו כן, לפי עמדת היועץ המשפטי לממשלה, ההבחנה בין הנושאים הנדונים בבתי הדין לעבודה לבין הנושאים הנדונים בבתי המשפט האזרחיים בהתאם לתחומי המומחיות שלהם באה לידי ביטוי, למשל, בפסק הדין שניתן ברע"א 7146/13 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו] (22.9.2014) (להלן: רע"א 7146/13) [פורסם בנבו] ובו נקבע כי הסמכות לדון בתביעת נזיקין שעילתה אונס שהתבצע על רקע קיומם של יחסי עבודה נתונה לבית המשפט האזרחי.

18.      בהתייחס לתביעה מטעם החברה העומדת ביסוד הבקשה דנן ציין היועץ המשפטי לממשלה כי זו אינה נמנית עם המקרים שבהם נעשה שימוש בעילות נזיקיות רק כדי להיכנס לגדר סמכותו של בית המשפט האזרחי. על כן, לשיטת היועץ המשפטי לממשלה, על התביעה להתברר בבית משפט השלום.

הדיון בפנינו והתפתחויות נוספות

19.      ביום 26.4.2015 התקיים בפנינו דיון בעל-פה, ובו החלטנו כי אכן הבקשה מצדיקה מתן רשות ערעור, בשל ההיבטים העקרוניים שעלו בה, כמו גם העובדה שהצדדים הצביעו על אי-אחידות שעולה מפסיקתם של בתי המשפט האזרחיים ושל בתי הדין לעבודה בעניין (ראו למשל: בש"א 1747/06 חיים נ' אופנת שרינה בע"מ (12.12.2006); ע"ב 1547/03 ארקסיה נ' פאסט פוד דלי בע"מ[פורסם בנבו] (2.8.2007); ע"ע 512/05 פלאפל אוריון בע"מ נ' בדארנה [פורסם בנבו] (26.2.2006); ע"ב 6166/00 אדרי נ' החברה הישראלית לאשפרה בע"מ [פורסם בנבו] (27.10.2002); ת"א (ת"א) 20624-09-10 שבעת הכוכבים דיור מוגן בע"מ נ' זפקו [פורסם בנבו] (26.1.2011); והשוו: ע"ע 1417/04 קמאי נ' בירנבאום, [פורסם בנבו] פסקה 17 (17.5.2006); בר"ע 30003-09-13 ערוסי נ' י.דבאח אחזקות 2008 בע"מ [פורסם בנבו] (20.10.2013); ת"א (אש') 1576/09 כהן (מרסיאנו) מיה נ' א.ר. שירותי כ"א ופרויקטים בע"מ [פורסם בנבו] (16.12.2009)).


--- סוף עמוד 9 ---

20.      במהלך הדיון בפנינו הבהירו הצדדים חלק מטענותיהם. במישור העקרוני, בא-כוח המערערים טען שיש להבחין בין מקרים שבהם מעשי המעילה והגניבה שהתבצעו על-ידי העובד קשורים קשר הדוק למערכת יחסי העבודה, לבין מקרים שבהם המעילה צמחה באורח "הזדמנותי", כלומר כשמקום העבודה משמש למעשה רק זירת אירוע למעשה הגניבה, ולכן המקום הראוי לדיון בהם הוא בית המשפט האזרחי.
 
21.      המערערים טוענים שכדי להכריע מהי הערכאה המוסמכת לדון בסכסוך יש לבחון את "העילות האמיתיות" אשר עומדות ביסודו של כתב תביעה – תוך הידרשות במידת הצורך גם לאמור בכתב ההגנה, ולא רק על-פי האופן שבו בחר המעסיק להציג את הדברים בכתב התביעה. טענתם היא כי בכך ייפתרו שני קשיים – ראשית, תביעות שנסבות על יחסי עבודה יתבררו באכסניה המתאימה להן; שנית, יימצא מענה לקשיים הדיוניים שנובעים מפיצול ההתדיינות באותה פרשה בין ערכאות שונות.

22.      אל מול הגישה שהוצגה לעיל הציבו החברה והיועץ המשפטי לממשלה נימוקי נגד כבדי משקל. הפרשנות החלופית, שנטען לה בפנינו, היא שהתבססות התביעה על עילות מפקודת הנזיקיןאמורה להכריע את הכף לעבר מיון הסכסוך לתחומה של הערכאה האזרחית, מבלי להסתכל "מעבר לפרגוד" האם עילות אלה מגלמות גם טענות שעניינן הפרת חוזה. במסגרת כך, נטען כי מיון הסכסוך צריך להתבצע על בסיס כתב התביעה בלבד.

23.      להשלמת התמונה, יצוין כי בהסכמת הצדדים עוכבו ההליכים התלויים ועומדים הן בבית משפט השלום והן בבית הדין לעבודה עד למתן הכרעתנו.

דיון והכרעה

24.      השאלה שהוצגה להכרעתנו היא שאלה מורכבת מאחר שהתשובה לה מבוססת על מערך של שיקולים הנוגעים לקביעת קווי המתאר לסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה.

סמכותו של בית הדין לעבודה – עקרונות מנחים

25.      על מנת לדון בשאלה בהקשרה הנכון, ראוי להקדים ולהתייחס לתכלית הקמתו של בית הדין לעבודה, כמו גם לניסיון המצטבר בכל הנוגע לתיחום הסמכויות בינו לבין בתי המשפט האזרחיים.

--- סוף עמוד  10 ---


26.      ככלל, בית הדין לעבודה נועד לרכז את השיפוט בסכסוכים הנוגעים ליחסי עבודה ולביטחון סוציאלי (ראו: דברי ההסבר להצעת חוק בית הדין לעבודה ולביטוח לאומי, התשכ"ח-1967, ה"ח 748, 15; מנחם גולדברג "סמכויות בית הדין לעבודה בראי  הפסיקה" עיוני משפט ה 147 (1976). כן ראו: בג"ץ 3716/13 אגד, אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה, [פורסם בנבו] פסקאות 31-28 (3.7.2014) (להלן: עניין אגד)). מאז הקמתו של בית הדין לעבודה הכיר בו המחוקק כערכאה שבה ראוי כי יתרכזו מכלול הסכסוכים בין עובדים למעסיקים הקשורים ליחסי העבודה ביניהם. במסגרת כך, הוענקו לבית הדין לעבודה סמכויות שיפוט ייחודיות בחוק בית הדין לעבודה ובחוקים אחרים (ראו: עניין אגד, שם).

27.      הקמתו של בית הדין לעבודה והענקת סמכויות שיפוט ייחודיות לו עוררה מניה וביה את הצורך להתוות את קווי התיחום ויחסי הגומלין שבין בית הדין לעבודה, שסמכויותיו מוגדרות בעיקר בחוק בית הדין לעבודה, לבין בתי המשפט האזרחיים, שסמכויותיהם מוגדרות בחוק בתי המשפט. העיקרון הבסיסי שהוחל בעניין זה הוא פשוט וברור: מחד גיסא, עניינים המסורים לסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה יידונו אך ורק בבית הדין לעבודה, ומאידך גיסא, לא יידונו בבית הדין לעבודה אלא עניינים אלה (ע"א 2618/03 פי.או.אס (רסטורנט סוליושנס) בע"מ נ' ליפקונסקי, פ"ד נט(3) 497, 508 (2004) (להלן: עניין פי.או.אס)). עיקרון זה – על שני ענפיו – משקף את החשיבות הנודעת לריכוזם של ענייני העבודה והביטחון הסוציאלי בידיה של ערכאה בעלת מומחיות לדבר, לצד השמירה על אופייה הכללי של מערכת בתי המשפט בהיבטיה האחרים.

28.      התכלית שעמדה ביסוד הקמתו של בית הדין לעבודה הובילה אל הגדרת סמכותו באמצעות מבחנים שונים מאלה שבהם נעשה שימוש לצורך הגדרת סמכויותיהם של בתי המשפט האזרחיים.

29.      ככלל, בהליכים "רגילים" המוגשים לערכאות השיפוט האזרחיות, הסמכות העניינית של בתי המשפט נקבעת על-פי הסעד המבוקש בכתב התביעה. כך למשל, לבית משפט השלום נתונה הסמכות לדון בתביעות שסכומן או שוויין אינו עולה על הסכום הקבוע בסעיף 51(א)(2) לחוק בתי המשפט, בעוד תובענות שסכומן גבוה יותר יתבררו ככלל בבית המשפט המחוזי (סעיף 40(1)לחוק בתי המשפט). במישור אחר, בתובענות שעניינן מקרקעין בית משפט השלום מוסמך לדון בתביעות שהסעד המבוקש
--- סוף עמוד 11 ---

בהן הוא חזקה ושימוש במקרקעין, בעוד שתביעת בעלות נתונה לסמכותו של בית המשפט המחוזי (ראו: סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפטע"א 27/77 טובי נ' רפאלי, פ"ד לא(3) 561 (1977)).

30.      שונים הם פני הדברים בכל הנוגע לסמכויותיו של בית הדין לעבודה. כאמור, סמכויות אלה אינן קבועות בחוק בתי המשפט, אלא בחוקים אחרים, ובראשם חוק בית הדין לעבודה. כאמור, סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה קובע באלו תובענות תהיה לבית הדין לעבודה סמכות ייחודית לדון, והוא נוקט לשם כך מבחנים שבהם ניתן מעמד מרכזי לשאלת העילה – בחלק מהעניינים סמכותו של בית הדין לעבודה נקבעת על-פי עילת התביעה, ובעניינים אחרים היא נקבעת הן על-פי עילת התביעה והן על-פי זהות הצדדים. כך למשל, בתביעה לפי סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה – הוא הסעיף הרלוונטי לענייננו – הוגדרה סמכותו של בית הדין על-פי זהות הצדדים (עובד ומעסיק) ועל-פי עילת התביעה (יחסי עבודה). אם כן, על מנת שתובענה תיכנס לגדר סמכותו של בית הדין לעבודה לפי סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה עליה לעמוד בשני מבחנים מצטברים בעלי יסוד "חיובי": ראשית, על הצדדים לתובענה להיות עובד ומעסיק, או מי ששררו ביניהם יחסי עובד ומעסיק בעבר (ראו: מנחם גולדברג, נחום פיינברג דיני עבודה כרך שלישי 25 (מהדורה חמישים ושש, 2014) (להלן: גולדברג ופיינברג)). שנית, עילת התביעה צריכה לנבוע מיחסי העבודה. עמידה בשני המבחנים האלו היא תנאי הכרחי, אך לא מספיק, מאחר שמצטרף אליהם מבחן שלישי, בעל יסוד שלילי – העילה אינה עוולה מפקודת הנזיקין. להשלמת התמונה, יצוין כי מבחן העילה מתווה את הגדרת הסמכויות גם במסגרת חלופות אחרות המנויות בסעיף 24(א) לחוק בית הדין לעבודה.

31.      אם כן, עילת התביעה היא גורם מרכזי המשפיע על התשובה לשאלה האם תביעה מסוימת נתונה לסמכותו של בית הדין לעבודה. מטעם זה, יש להוסיף ולבחון מהי משמעותו של המונח עילת תביעה בהקשר זה. השופט (כתוארו אז) י' זוסמן כבר עמד על כך ש"הדיבור 'עילת התביעה' אינו חד-משמעי, ומשהוגדר, אין כוח ההגדרה יפה אלא לעניין פלוני בלבד" (ע"א 167/63 ג'ראח נ' ג'ראח, פ"ד יז 2617, 2624 (1963)). משמעות המונח "עילה ביחסי עבודה" לפי סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה כבר נדונה בפסיקתו של בית משפט זה והובנה כמכוונת למכלול העובדות המולידות זכות (או חובה) הנובעת מיחסי העבודה או זכות שמקורה במשפט העבודה (ע"א 6636/01 ארגמן טורס בע"מ נ' הוברמן, [פורסם בנבו] פסקה 10 (9.4.2003); עניין
--- סוף עמוד  12 ---

פי.או.אס, בעמ' 514). לעומת זאת, משמעות המונח "עילה בפקודת הנזיקין" היא מצומצמת יותר ומכוונת לאותם מצבים שבהם מקור ההגנה על הזכות הנטענת בדין המהותי הוא עוולה בפקודת הנזיקין (גם אם מקורה של אותה זכות ביחסי העבודה). כאמור, תביעות שבין עובדים ומעסיקים שעילתן נזיקית הוצאו מגדר סמכותו של בית הדין לעבודה בסעיף זה. תביעות אלה אמורות להתברר בבתי המשפט האזרחיים.  

כללי הסמכות העניינית והקשיים המתעוררים כתוצאה מפיצול הדיון בין ערכאות

32.      הגדרת סמכויותיהם של בתי הדין לעבודה, מחד גיסא, ושל בתי המשפט האזרחיים, מאידך גיסא, מובילה מטבע הדברים ל"חלוקת תפקידים" שתוצאתה היא, לא אחת, פיצול של הדיון בסכסוך הנטוש בין צדדים בין שתי ערכאות. אכן, כללי הסמכות העניינית אשר מסדירים את חלוקת ההתדיינויות בין הערכאות השונות מעוררים מעת לעת קשיים לא מעטים (ראו באופן כללי: יששכר רוזן-צבי ההליך האזרחי 293-278 (2015) (להלן: רוזן-צבי)). המקרה שלפנינו מהווה אך דוגמה לקשיים המתעוררים בניסיון ליישם את כללי הסמכות העניינית באזור הדמדומים שבין בית המשפט האזרחי לבית הדין לעבודה.

33.      מצב דברים אחד שבו מתחייב לכאורה פיצול של ההתדיינות נוגע למקרים שבהם רק חלק מן העילות הנטענות בכתב התביעה מסורות לסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה, בעוד עילות אחרות מוחרגות מסמכותו (למשל, כאשר חברה תובעת עובד שכיהן בה גם כדירקטור באופן שמחייב הגשת תביעה הנוגעת לחובות שצמחו מכוח חוזה העבודה לבית הדין לעבודה והגשת תביעה נפרדת בנוגע לחובות האמון ותום הלב שחב הדירקטור לחברה). במצב דברים כזה אין לכאורה מנוס מפיצול הדיון לערכאות השונות (ראו: עניין פי.או.אס, בעמ' 527-516).

34.      מצב דברים שני שעלול להוביל לפיצול ההתדיינות נסב על מקרים שבהם מוגשות תובענות הדדיות הנסבות על מערכת נסיבות זהה, כאשר אחת מבוססת על עילות שבסמכותו של בית הדיןלעבודה והשנייה על עילות שמוחרגות מסמכותו. גם אז, ככלל, אין מנוס מבירור של כל תובענה בערכאה אחרת (הדין מתיר להגיש בבית הדין לעבודה תביעה שכנגד לעניין "כל זכות ותביעה" של הנתבע, וזאת "בלבד שהעילה לתובענה שכנגד היא בתחום סמכותו של בית הדין" (תקנה 34 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991) (להלן: תקנות בית הדין לעבודה)). זהו
--- סוף עמוד 13 ---

המקרה בענייננו, שבו עם סיום יחסי העבודה בין מורן לבין החברה הגישו השתיים תביעות הדדיות הנוגעות, בצורה זו אחרת, לתקופה שבה עבדה מורן בחברה.

35.      מצב דברים שלישי שמוביל בהכרח לפיצול ההתדיינות מתמקד במקרים שבהם הדבר נובע מזהות הצדדים. כך למשל, פיצול הדיון בין בית הדין לעבודה לבין בית המשפט האזרחי הופך לא אחת למחויב המציאות מקום בו תביעה בין עובד למעסיק שעילותיה מבוססות על יחסי העבודה כוללת גם בעלי דין נוספים שלא מתקיים בעניינם מבחן "זהות הצדדים" של עובד ומעסיק (כמו במקרה שלפנינו, שבו תביעת החברה הוגשה גם נגד צחי, שאינו עובד החברה).

36.      הקשיים שתוארו עד כה מעוררים חשש לבזבוז משאבים (הן לצדדים והן למערכת המשפט) ולהכרעות סותרות (ראו: עניין פי.או.אס, בעמ' 519, 528; רע"א 363/08 פרפרה נ' קופת חולים מאוחדת, [פורסם בנבו] פסקה 10 (23.11.2009) (להלן: עניין פרפרה)). בהקשר זה נפסק כי אין די בשיקולי יעילות בלבד כדי למנוע את פיצול הדיון בין ערכאות מקום בו יש להכריע בעילות שבסמכות הייחודית של בית הדין לעבודה לצד עילות שאינן בסמכותו. עם זאת, פרשנות הוראותיו של חוק בית הדין לעבודה באופן שמונע את פיצול הדיון תהיה בדרך כלל עדיפה, ככל שהיא עולה בקנה אחד עם לשון החוק ותכליתו (ראו: עניין פי.או.אס, בעמ' 522-519; עניין פרפרה, בפסקה 10; עניין אגד, בפסקה 47).

37.      להשלמת התמונה, יצוין כי קשיים הנובעים מסיווג הליכים שונים בין ערכאות שונות אינם חדשים והם מתגלים גם בתחומי משפט אחרים (באופן כללי, ראו: רע"א 3749/12 בר-עוז נ' סטר,[פורסם בנבו] פסקאות 11-6 לפסק דינו של הנשיא א' גרוניס (1.8.2013)). עם זאת, לפחות לחלק מהקשיים שתוארו לעיל נמצאו בחקיקה "פתרונות" בהקשרים אחרים. כך למשל, ביחס לקושי המתעורר במקרה של תביעות הדדיות שנתונות על פני הדברים לסמכותן של ערכאות שונות. במקרה כזה נקבע שבית משפט השלום מוסמך לדון בתביעה שכנגד לתביעה אזרחית "שנושאן אחד או שהן נובעות מאותן נסיבות, יהיה שוויו של נושא התביעה שכנגד אשר יהיה" (סעיף 51(א)(4) לחוק בתי המשפט). בהמשך לכך, בית המשפט המחוזי מוסמך לדון בתביעה שכנגד "אף אם אותו עניין או אותה תביעה הן בסמכותו של בית משפט השלום" (ס' 40(1) לחוק בתי המשפט).

שתי שאלות המחייבות מענה: "עילה" ביחסי עבודה ו"עילה" בפקודת הנזיקין

--- סוף עמוד 14 ---


38.      כפי שכבר הוסבר – על מנת לברר האם סמכות הדיון מסורה לבית הדין לעבודה לפי סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה או לבית המשפט האזרחי צריכים להתקיים שלושה תנאים: זהות הצדדים (עובד ומעסיק); עילתו של הסכסוך ביחסי עבודה; וזיהויה של העילה ככזו שאינה בפקודת הנזיקין. בענייננו, בכל הנוגע לסכסוך שבין החברה למורן, אין ספק שמתקיים התנאי הראשון. עם זאת, יש להוסיף ולבחון עוד שתי שאלות: האם הסכסוך נובע מיחסי העבודה והאם עילתו היא בפקודת הנזיקין. בטיעוניהם בפנינו התמקדו הצדדים בשאלה האחרונה. בכך, היטשטשה העובדה שלמעשה יש להקדים ולבחון האם מדובר בסכסוך שעילתו ביחסי עבודה.

שאלה ראשונה: מהו סכסוך שעילתו ביחסי עבודה

39.      אם כן, מהו סכסוך שעילתו ביחסי עבודה? התשובה העיונית על כך היא פשוטה: זהו סכסוך שבו המחלוקת בין הצדדים נסבה על זכויות וחובות הנובעות מן היחסים החוזיים שבין עובד למעסיק או מן החקיקה בתחום העבודה. הקשיים שעשויים להתעורר כאן אינם עקרוניים אלא יישומיים. כיצד ניתן לדעת בשלב המקדמי של הסכסוך האם עילתו היא ביחסי עבודה אם לאו? לבחינתה של שאלה זו נפנה כעת.

40.      המקור העיקרי למענה על השאלה מהי עילתו של הסכסוך הוא כמובן כתב התביעה. אין צריך לומר שלהכרעה בשאלת הסמכות על-פי כתב התביעה בלבד יתרונות ברורים, שעניינם פשטות ויעילות, ואלה הם פני הדברים בכל הנוגע ל"מיונו" של סכסוך בין בתי המשפט השייכים למערכת הכללית לפי "מבחן הסעד" (ראו: ע"א 2846/03 ריצ'ארד ב' אלדרמן, עו"ד נ' ארליך, פ"ד נט(3) 529, 535-534 (2004) (להלן: עניין אלדרמן)). עם זאת, אין לפסול את האפשרות שבמקרים מסוימים יידרש בית המשפט גם לעובדות הנטענות בכתב ההגנה על מנת להכריע אם עילתה של התביעה היא יחסי עבודה בין הצדדים. כזכור, המבחן התשתיתי באשר לסמכותו של בית הדין לעבודה לפי סעיף 24(א)(1) לחוק הוא מבחן העילה. בשונה ממבחן הסעד אשר נוהג בערכאות שחל עליהן חוק בתי המשפט, מבחן זה עשוי להצריך, לפחות בחלק מהמקרים, לבחון גם את כתב הטענות הנגדי שהוגש (ראו: עניין אלדרמן, בעמ' 534).
 
41.      דוגמה להיזקקות גם לכתב הטענות הנגדי ניתן להביא מן הדין החל על סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה. כאשר מתעוררת השאלה האם סכסוך מסוים נופל
--- סוף עמוד 15 ---

לגדר סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה ניתן לבחון לעתים גם את כתב הטענות הנגדי שהוגש (ראו: רע"א 6558/99 חבס נ' חבס, פ"ד נד(4) 337, 345 (2000); ע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(6) 295, 310-309 (2002); שאול שוחט, דוד שאוה סדר הדין בבית המשפט לענייני משפחה 151-149 (2009); רוזן-צבי, בעמ' 341-340). בעניין פי.או.אס כבר נקבע שהמונח "עילה" בהקשרו של סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה שונה מן המונח "עילה" בהקשרו של חוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה-1995 ואינו מכוון להתחקות אחר "מקור הסכסוך" (שם, בעמ' 514-513)). עם זאת, ובשינויים המחויבים, גם כדי להשיב על השאלה האם עילת התביעה היא ביחסי עבודה לא ניתן להסתפק תמיד בכתב התביעה בלבד. כמקרה קיצון ניתן להעלות על הדעת מצב שבו מעסיק יגיש תביעה ויבחר – במכוון – שלא להזכיר קיומם של יחסי עבודה עם הנתבע. ניתן להעלות בהקשר זה גם דוגמאות פחות קיצוניות מזו. טלו למשל מקרה שבו המעסיק מגיש לבית המשפט המחוזי תביעה נגד עובד בטענה שהאחרון לא השיב לו כספי הלוואה שקיבל לצורך בניית בית. על פני הדברים, מדובר בהתקשרות חוזית שאינה קשורה לתנאי העבודה בין הצדדים (ראו: ע"א 4506/91 אהרוני נ' א.ש.ת כספים בע"מ [פורסם בנבו] (7.7.1994)). אולם, אין לשלול את האפשרות שבכתב ההגנה יטען העובד כי ההלוואה ניתנה כחלק מתנאי העבודה שלו, ואף יוסיף שהובטח לו על-ידי המעסיק כי אם יעמוד ביעדים מסוימים בעבודתו הוא לא יידרש להשיב את סכום ההלוואה במלואו או במועד שנקבע לכך במקור. עוד עשוי העובד לטעון, למשל, כי המעסיק נוהג להעניק תמריצים מסוג זה לעובדיו.

42.      אם כן, אין מוצא מן המסקנה שעל מנת להכריע בשאלה האם מדובר בסכסוך שעילתו ביחסי עבודה לא ניתן להסתפק תמיד בעיון בכתב התביעה. לכאורה, יש בתוצאה זו שהגענו אליה כדי להטריד, בשל המורכבות הכרוכה בהכרעה בשאלת הסמכות רק לאחר עיון גם בכתב הטענות הנגדי. עם זאת, כפי שנסביר להלן, קושי זה אינו צפוי להתעורר במקרים שבהם כל עילות התביעה הן בנזיקין, ואז ממילא הסמכות מסורה לבית המשפט האזרחי, ואפילו עילתו של הסכסוך היא ביחסי עבודה. על כן, ניתן לכאורה להקדים את בדיקת השאלה האם עילות התביעה הן בנזיקין, והמענה על שאלה זו יינתן, כפי שנסביר להלן, על-פי כתב התביעה בלבד. מכל מקום, על מנת להציג את הסוגיה בבירור נדון בהמשך בשאלות על-פי סדר הופעתן בסעיף 24(א)(1) לחוק.

שאלה שנייה: מהו סכסוך שעילתו בפקודת הנזיקין? – הקושי הכרוך בעילות נזיקיות הצומחות בתוך עולם חוזי


--- סוף עמוד 16 ---

43.      ככלל, כפי שנראה, יש לומר שעילתו של הסכסוך היא בפקודת הנזיקין כאשר התביעה מושתתת על אחת העוולות המנויות בפקודה זו. אכן, יש מצבים שבהם לכאורה קיימת קרבה בין דיני הנזיקין לדיני החוזים ואפשר שקיימת גם עילה חוזית, בצידה של העילה הנזיקית. אולם, הפררוגטיבה להגדיר את עילות התביעה היא של התובע. אל המסקנה הזו הגענו לאחר בחינה מדוקדקת של שתי גישות מנוגדות שהוצגו לפנינו בעניין, כפי שמוסבר בפסקאות הבאות.

44.      המערערים הדגישו בטיעוניהם כי "כל העניינים הנטענים בכתב התביעה [שהגישה החברה – ד' ב' א'] הינם תולדה של הסכם העבודה... והם נסבים סביב יחסי העבודה ותנאי העבודה". על כן, לשיטתם, העובדה שהחברה ניסחה את התובענה כך שתכלול עילות נזיקיות אינה צריכה להעלות או להוריד ממהותה של התביעה. לגישתם, לצורך הכרעה בתובענות מן הסוג שהגישה החברה יש להידרש על-פי רוב לפרשנותם של הסכמי עבודה: על בית המשפט לקבוע מהם התנאים שנקבעו בהסכם העבודה (תוך התייחסות לאפשרות כי החוזה המקורי עבר שינויים לאורך יחסי העבודה) ולבחון האם הופרו חובות אמון ותום לב אשר צמחו מכוח יחסי העבודה. תחומים אלה נוגעים, כך נטען, לליבת מומחיותם של בתי הדין לעבודה. אם כן, לפי גישה זו, כאשר התביעה נובעת מהפרתו של חוזה העבודה, ואף נוגעת להפרת האמון במערכת יחסים זו – המדובר בתביעה שנטועה בתחומי המומחיות של בית הדין לעבודה.

45.      במלים אחרות, עמדתם של המערערים היא שיש לפרש באופן מצמצם את החריג הקבוע בסעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה ("ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]"). לפי פרשנות זו, עילות נזיקיות שנוגעות במישרין לחוזה העבודה אינן מוצאות מגדר סמכותו של בית הדין לעבודה. בהתאם לה, את העילות הנזיקיות כדוגמת "גזל" ו"תרמית" יש לראות ככאלה שנסבות על חוזה העבודה בין העובד לבין המעסיק, היינו כעילות חוזיות או "מעין-חוזיות" ביחסי עבודה.

46.      במבט רחב יותר, ניתן לומר כי הדיון בזיקתן של עילות הגזל והתרמית למערכת החוזית שבין העובד למעסיק הוא מורכב בשל טשטוש התחומים שנוצר, במהלך השנים, בין דיני החוזים לדיני הנזיקין, ואף זכה לתיאור מוקצן בספרו הידוע של גרנט גילמור על "מות החוזה" (ראו: GRANT GILMORE, THE DEATH OF CONTRACT (1974)). אין צורך להחזיק בגישה זו על מנת להודות בכך שלא אחת, אותה מסכת
--- סוף עמוד 17 ---

עובדתית מצמיחה עילות משני מקורות משפטיים – דיני החוזים ודיני הנזיקין (ראו: אהרן ברק "פיצויים" דיני נזיקין: תורת הנזיקין הכללית 629 (גד טדסקי עורך, מהדורה שנייה, 1976) (להלן:תורת הנזיקין הכללית); דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך א 87-83 (1991) (להלן: פרידמן וכהן); עמוס הרמן מבוא לדיני נזיקין 332-325 (2006); יהודה אדר "מדוע נכון לאחד את  התרופות בחוזים ובנזיקין? תשובה לפרופ' דגן" משפטים לו 357, 368-363 (2007)). לכך ניתן להוסיף כי באופן ספציפי, בין עוולת התרמית לבין עילות חוזיות רב לעתים הדומה על השונה (ראו: פרידמן וכהן, בעמ' 87-85. עדה בר-שירה "התרמית" 7 דיני הנזיקין: העוולות השונות (גד טדסקי עורך, 1982) (להלן: בר-שירה)). למעשה, אף בית משפט זה נתן ביטוי מסוים לתהליך של טשטוש התחומים בין דיני החוזים לדיני הנזיקין האמור בהתייחסו להיקף סמכותו של בית הדין לעבודה (ראו: בג"ץ 1206/06 חזן אריה ובנו בע"מ ע"י מנהלה עמי חזן נ' בית הדין לעבודה, [פורסם בנבו] פסקה ה(2) (23.4.2006)).

47.      תהליך זה מהווה מקור השראה נוסף לעמדתם של המערערים הסבורים כי העובדות אשר עומדות בבסיס תביעתה של החברה מצמיחות עילות ביחסי עבודה שהן חוזיות באופיין (גם אם הן נוסחו וסווגו על-ידי החברה כעילות נזיקיות).

48.      מנגד, הנימוק המרכזי העומד בבסיס הגישה המצדדת בהתייחסות לגזל ותרמית כאל עילות בנזיקין, המסורות ממילא לשיפוטם של בתי המשפט האזרחיים, נשען על לשון החוק. חוק בית הדין לעבודה נוקט בלשון ברורה, אשר מחריגה במפורש את העילות הקבועות בפקודת הנזיקין מסמכותו של בית הדין לעבודה. לא זו אף זו, חוק בית הדין לעבודה גם קובע, בסעיף 24(א)(1ב) לו, רשימה של עוולות ספציפיות שכן יוכנסו לגדר סמכותו של בית הדין לעבודה (העוולות של גזל ותרמית, כאמור, אינן נכללות ברשימה זו). ניתן ללמוד מכך כי כשהמחוקק סבר שעוולות מסוימות צריכות להתברר בבית הדין לעבודה – הוא הורה על כך במפורש. יתרה מכך, כפי שיתואר בהמשך, הרציונאל המרכזי שעמד בבסיס הכנסת העוולות המנויות בסעיף 24(א)(1ב) לחוק בית הדין לעבודה לגדר סמכותו של בית הדין היה הזיקה ההדוקה של עילות אלה לסכסוכים הנוגעים לשביתה ולסכסוכי עבודה קיבוציים.

ההיסטוריה החקיקתית וחוקים משיקים

49.      ההיסטוריה החקיקתית של חוק בית הדין לעבודה ושל החוקים המשיקים לו אף היא בעלת רלוונטיות לענייננו, ואף בה ניתן למצוא פנים לכאן ולכאן. מחד גיסא, ניתן להצביע על מגמה של הרחבה הדרגתית של סמכותו של בית הדין לעבודה לדון
--- סוף עמוד 18 ---

בעילות תביעה נזיקיות (בהשוואה לנקודת המוצא של חוק בית הדין לעבודה בנוסחו המקורי). מאידך גיסא, חרף התהליך האמור, הכלל הבסיסי נותר בעינו: למעט החריגים שצוינו, עילות תביעה בנזיקין אינן מסורות לבית הדין לעבודה.

50.      ההרחבה ההדרגתית בסמכותו של בית הדין לעבודה לדון בתביעות נזיקין – במהלך השנים ניתן להצביע על תהליך של הרחבת הסמכות של בית הדין לעבודה לדון בתביעות נזיקין. תהליך זה החל כבר בשנת 1972 עת נחקק חוק יישוב סכסוכי עבודה (תיקון מס' 2), התשל"ב-1972 אשר הוסיף בחוק בית הדין לעבודה את סמכותו לדון בעילות של גרם הפרת חוזה והפרת חובה חקוקה. בהקשר זה, דברי ההסבר להצעת חוק יישוב סכסוכי עבודה (תיקון מס' 2), התשל"ב-1971, ה"ח 965, 63 התייחסו לרציונל המקורי שתמך בהחרגתן של עילות התביעה בנזיקין מסמכותו של בית הדין לעבודה והדגישו כי "הכוונה הייתה לעילות הנובעות מרשלנות במקרה של תאונה בעבודה וכיו"ב. לא כן באשר לעילות הנובעות מסכסוך עבודה, שמן הראוי כי יידונו בבית הדין לעבודה" (שם, בעמ' 68. ההדגשה הוספה – ד' ב' א'). ראו עוד: רות בן-ישראל "תפקידו ומקומו של בית-הדין  לעבודה במערכת המשפט הישראלית" הפרקליט לט 477, 483 (1990)).  

51.      תיקוני חוק מאוחרים יותר נתנו גם הם ביטוי למדיניות מרחיבה ביחס לסמכותו של בית הדין לעבודה ככל שהסכסוך נובע מיחסי העבודה בין הצדדים. בדברי ההסבר שנלוו להצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט-2009, ה"ח 348, 576, שנועדה להסמיך את בית הדין לעבודה לדון גם בתובענות מכוח חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (ואף הובילה לכך בפועל – עם חקיקתו של חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט-2009)) נאמר:

"לאחרונה החלה תופעה של הגשת תביעות לבתי המשפט האזרחיים, שעילתן לשון הרע בקשר ליחסי עבודה... לאור הקשר המהותי של התביעות ליחסי עבודה, מוצע לתקן את סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, להרחיב את סמכויותיו של בית הדין האזורי לעבודה ולקבוע כי תובענות במסגרת יחסי עבודה, שעילתן בפרסום לשון הרע כמשמעותו בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965... יבואו לפתחו של בית הדין לעבודה. זאת בהתחשב בהתמחותו של בית הדין לעבודה לדון בסכסוכים שביחסים האמורים" (ההדגשה הוספה – ד' ב' א').


--- סוף עמוד 19 ---

           דוגמה נוספת למגמה זו ניתן להביא מדברי ההסבר שנלוו להצעת חוק בית הדין לעבודה (תיקון מס' 25) (סמכות בית דין אזורי), התשנ"ו-1995, ה"ח 2435, 134, אשר נסבה על הסמכתו של בית הדין האזורי לעבודה לדון בתובענות שעילתן בהסגת גבול במיטלטלין (סעיף 31 לפקודת הנזיקין) והסגת גבול במקרקעין (סעיף 29 לפקודת הנזיקין). אף הצעה זו הובילה לתיקון החקיקתי (בחוק בית הדין לעבודה (תיקון מס' 25), התשנ"ו-1996).

52.      הכרה בבית הדין לעבודה כערכאה המוסמכת לדון בעילות בעלות אופי נזיקי קיבלה ביטוי גם בחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק עוולות מסחריות), אשר קובע בסעיף 22שלו כי לבית הדין לעבודה תהא סמכות ייחודית לדון בתובענות שעניינן גזל סוד מסחרי הנובעות מיחסי עבודה. העוולה של גזל סוד מסחרי אינה נכללת בפקודת הנזיקין (אלא, כאמור, בחוק עוולות מסחריות), אך היא נחשבת לעוולה בנזיקין, ועל הפרתה חלה פקודת הנזיקין (ראו: סעיף 11 לחוק עוולות מסחריות).

53.      גם העובדה שטענה לשלילת הזכאות לפיצויי פיטורין בשל התנהגותו הרעה של העובד (ובתוך כך, גם בגין פעולות של גניבה ומעילה), מתבררת בבית הדין לעבודה, עשויה להוות תימוכין לגישתם של המערערים (ראו: סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 (להלן: חוק פיצויי פיטורים). כן ראו למשל: ע"ע 300075/96 אבלין נ' קליין [פורסם בנבו] (2.7.2001); ס"ע (חיפה) 1551-02-09 זידאני נ' מאפיית דוידוביץ' ובניו בע"מ [פורסם בנבו] (2.9.2014)). זאת, חרף העובדה שאופי ההתדיינות בטענות אלה אינו זהה לדיון בתביעה שעניינה מעילה על כל פרטיה ודקדוקיה (בין השאר, משום שהדיון בעניין שלילתם של פיצויי פיטורים אינו מחייב לברר את שיעורו המדויק של הנזק שנגרם למעסיק. לעניין המומחיות הכרוכה בבירור תביעות נזיקיות, ראו עוד להלן בפסקה 56).

54.      מהמקובץ עולה אפוא שעמדתם הפרשנית של המערערים אינה מופרכת כל עיקר. לכאורה, פרשנות זו נהנית מיתרון ברור הנעוץ בכך שטענות הדדיות בין העובד למעסיקו בנוגע למסכת עובדתית דומה יתבררו באותה ערכאה. אם תתקבל גישה זו ייפתרו בכך קשיים דיוניים רבים, הנובעים מפיצול הדיון בין הערכאות.

55.      הכלל בדבר החרגתן של עילות מפקודת הנזיקין מסמכות בית הדין נותר בעינו – מנגד, ניתן לטעון כי דווקא הרחבת סמכותו של בית הדין לעבודה לדון בעילות נוספות
--- סוף עמוד 20 ---

כדוגמת עוולה אזרחית לפי חוק איסור לשון הרע וגזל סוד מסחרי מלמדת כי המחוקק בחר לבדל עילות נזיקיות ספציפיות שבהן הוא הסמיך את בית הדין לעבודה לדון, והותיר את יתרת המקרים הנזיקיים לבירור בבית המשפט האזרחי. כמו כן, הענקת סמכויות לבית הדין לעבודה לדון בעוולות הנזיקיות המנויות בסעיף 24(א)(1ב) נבעה בעיקרה מהזיקה ההדוקה של עילות אלה לסכסוכים הנוגעים לשביתה, ולא הורחבה מעבר להקשר זה (ראו גם: רות בן-ישראל "אחריות בשל נזקים שנגרמו  עקב שביתה" עיוני משפט יד 149, 158 (1989)). אם כן, כוונת המחוקק בהסמכת בית הדין לעבודה לדון בעוולות אלה הייתה להעניק לבית הדין לעבודה סמכות לברר תובענות שהעימות בין מימוש חירות השביתה לבין דיני הנזיקין מצוי במוקדן (שם, בעמ' 158). כך למשל, אם קבוצת עובדים עורכת במסגרת שביתה משמרת מחאה בתחומי המפעל או מחזיקה ברכוש של המעסיק – הסמכות לדון בסכסוך בין הצדדים תהא נתונה לבית הדין לעבודה (אפילו תושתת התובענה שהוגשה על-ידי המעסיק על עילות של הסגת גבול במקרקעין או הסגת גבול במיטלטלין. ראו: דברי ההסבר בהצעת חוק בית הדין לעבודה (תיקון מס' 25) (סמכות בית דין אזורי), התשנ"ו-1995, ה"ח 2435, 134); דב"ע נז/41-27 ההסתדרות הכללית – מכתשים מפעלים כימיים בע"מ, [פורסם בנבו] פד"ע ל 449, 475-474 (1997)).

שיקולי מומחיות

56.      שיקולים נוספים החשובים לענייננו נוגעים למומחיותם היחסית של בתי המשפט האזרחיים ושל בתי הדין לעבודה. לכאורה, טענה נוספת התומכת בגישת החברה והיועץ המשפטי לממשלה היא שהמומחיות בתחום דיני הנזיקין, לרבות בעילות שעניינן גניבה, מסורה לבתי המשפט האזרחיים. בהקשר זה יצוין, כי חוק בית הדין לעבודה אינו החוק היחיד שמבחין בין עילות נזיקיות לבין עילות אחרות בכל הנוגע לסמכותו של בית הדין לעבודה. כך למשל, סעיף 54(ב) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 קובע כי "לבית הדין לעבודה תהיה סמכות ייחודית לדון בכל תובענהלמעט תביעת נזיקין, שבין מבוטח או מי שהוא טוען שהוא מבוטח לבין שר הבריאות, המנהל, המוסד, קופת חולים, נותן שירותים לפי חוק זה" (ההדגשה אינה במקור – ד' ב' א'). חלוקת הסמכויות שנקבעה בהוראת חוק זו עמדה למבחן במספר פסקי דין של בית משפט זה, שבהם הושם דגש בהבחנה בין תביעות נזיקית לבין תביעות שעילתן בחוק סוציאלי, ונקבע כי הבחנה זו מצדיקה את הפרדת הסמכויות בין בתי המשפט האזרחיים לבין בתי הדין לעבודה (ראו למשל: רע"א 1001/11 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' שירותי בריאות כללית, [פורסם בנבו] פסקה 17 (18.7.2011); רע"א 7325/12
--- סוף עמוד 21 ---

 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מכבי שירותי בריאות, [פורסם בנבו] פסקה 9 לפסק דינו של השופט י' עמית (12.11.2013); עניין פרפרה, בפסקה 8).

57.      להתמחותם של בתי המשפט האזרחיים בנזיקין ניתן משקל מיוחד בכל הנוגע להכרעה בשאלת הסמכות – האם לבית המשפט האזרחי או לבית הדין לעבודה – גם בהקשרים אחרים, כמו מתן תשובה לשאלה היכן תתברר תובענה שנסבה על מקרה של בעילה אסורה ואונס במקום העבודה (ראו: רע"א 7146/13, בפסקה ה') או תובענה נגד הביטוח הלאומי אשר מושתתת כולה על עילה מפקודת הנזיקין (עב"ל (ארצי) 617-09 המוסד לביטוח לאומי נ' מימון [פורסם בנבו] (29.7.2010) (להלן: עניין מימון)).

שיקולי יעילות

58.      לכאורה, אילו כפות המאזניים היו מעויינות בין הפרשנויות המתחרות ראוי היה לתת עדיפות לאותה פרשנות שמונעת את פיצולן של התדיינויות הנסבות על אותה מערכת עובדתית. אולם, למעשה, לא ניתן לומר כי בסוגיה שבפנינו ניתן לאתר פרשנות המונעת באופן מלא את פיצול ההתדיינות. כך למשל, הכרה בסמכותם של בתי הדין לעבודה לדון גם במקרים של מעילות מובהקות מעוררת קושי במצבים שבהם היו מעורבים במעשה המעילה גם צדדים שלישיים. כפי שצוין, קושי זה ניתן להדגמה גם במקרה דנן, שבו גם הכרה בסמכותו של בית הדין לעבודה בעניינה של מורן לא תמנע את פיצול ההתדיינות – כך שההתדיינות מול צחי תימשך בערכאות האזרחיות בעוד ההתדיינות מול מורן הייתה מתקיימת בבית הדין לעבודה. מנגד, איחוד הדיון תחת בית המשפט האזרחי אינו אפשרי על פי לשון החוק, בשים לב לסמכות הייחודית שהוקנתה לבית הדין לעבודה לדון בעילות התביעה שהוגשה על-ידי מורן, שהן עילות בין עובד למעסיק הנובעות מיחסי העבודה.

סיכום ביניים

59.      עד כה, ראינו כי בשאלה היכן ראויות להתברר תובענות מן הסוג דנן ישנם שיקולים לכאן ולכאן. מחד גיסא, קיימים טעמים טובים השוקלים לטובת בירור מכלול התובענות הנוגעות למעילה בכספי מעסיק בבית הדין לעבודה: מומחיותו של בית הדין לעבודה לדון בעילות בין עובד למעסיקו הנסבות על חוזה ויחסי העבודה; הקירבה בין העילות הנזיקיות בתובענות מסוג זה לעילות חוזיות; והמגמה המשתקפת מהליכי חקיקה שונים להקנות לבית הדין לעבודה סמכות לדון גם בעילות בעלות אופי נזיקי. מאידך גיסא, קיימים שיקולים כבדי משקל התומכים בהשארת הדיון בתביעה הכוללת
--- סוף עמוד 22 ---

עוולות נזיקיות בבתי המשפט האזרחיים: לשונו הברורה של חוק בית הדין לעבודה ומומחיותם של בתי המשפט האזרחיים לדון בעילות נזיקיות. ברקע הדברים – עומדים גם שיקולי יעילות והשאיפה למזער את האפשרות להכרעות סותרות.

מהי הגישה העדיפה?

60.      מבין שתי הגישות הפרשניות שנבחנו לעיל, בחרנו לאמץ, בעיקרם של דברים, את הגישה שהוצעה על-ידי החברה והיועץ המשפטי לממשלה בכל הנוגע לייחוד הסמכות לדון בעילות שבפקודת הנזיקין לבתי המשפט האזרחיים. אנו סבורים שגישה זו הולמת יותר את לשונו של חוק בית הדין לעבודה בנוסחו הנוכחי ואת התפיסה המקובלת ביחס למומחיותם היחסית של בית הדין לעבודה ושל בית המשפט האזרחי.

61.      קו תיחום הסמכויות שקבע המחוקק בסעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה הוא ברור ומפורש (גם אם מעורר לעתים קשיים ביישום), והוא מבחין בין עילות שבפקודת הנזיקין לבין עילות אחרות. הבחנה זו באה לביטוי הן בסעיף 24(א)(1) לחוק, שבו מוחרגת סמכותו של בית הדין מלדון בעילות שמקורן בפקודת הנזיקין; הן בסעיף 24(א)(1ב) לחוק שבו נקבעה קבוצה סגורה של עוולות שבהן מוקנית לבית הדין הסמכות לדון. ספק אם ראוי לסטות מהסדר זה, הבנוי במתכונת של כלל וחריג לכלל באותו סעיף חוק ממש, גם אם מתקיימים טעמים פרשניים לא מבוטלים לכך (השוו גם לעניין אגד, בפסקאות 41-36). עמד על כך בית הדין הארצי בעניין מימון:

"לטעמנו, הסמכות להיזקק לתביעות מכוח הפקודה מצריכה הוראה ברורה ומפורשת בדין, כפי שנמצא בהתייחס לסמכות בית הדין שנקבעה מפורשות ובמדויק, לדון בעוולות אחדות לפי פקודת הנזיקין בקשר לסכסוך עבודה. כך נמצא בסעיף24(א)(1ב) לחוק בית הדין לעבודה על פיו לבית הדין נתונה הסמכות 'לדון בתובענה שעילתה בסעיפים 29, 31, 62 או 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] בקשר לסכסוך עבודה', וכן בסעיף24(א)(1ד) כפי שתוקן לאחרונה, ולפיו נתונה לבית הדין סמכות לדון בתביעה שעילתה בעוולת לשון הרע [...] נמצאנו למדים אפוא, כי אין בדין הסמכה כללית לבית הדין לדון בעוולות לפי פקודת הנזיקין, בין בקשר לסכסוך עבודה ובין בכלל".


62.      אכן, ככל הוראת חוק, גם את סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה יש לפרש על-פי תכליתו (ראו: עניין פי.או.אס, בעמ' 509; עניין אגד, בפסקה 36). בענייננו, לצד התכלית שעניינה ריכוז סכסוכים הנוגעים ליחסי עבודה בבית הדין לעבודה, ניצבת
--- סוף עמוד 23 ---

התכלית כי תובענות נזיקיות יתבררו בבית המשפט האזרחי (שלו המומחיות הכרוכה בבירור תובענות אלה). הגם שבמרוצת השנים הורחבה סמכותו של בית הדין לעבודה לדון גם בעילות נזיקיות, יש לייחס חשיבות לכך שהרחבה זו התבצעה על דרך של חקיקה. כמו כן, ככל שהדברים היו אמורים בעוולות מפקודת הנזיקין, ההרחבה התבטאה בעיקרה בנושאים הנוגעים לזכות השביתה, כמפורט לעיל. היבטים אלה מהווים משקל משמעותי בפרשנותו של סעיף 24(א)(1) לחוק ומטים את הכף לעבר בירור תובענות נגד עובדים בטענות לגניבה ומעילה בבית המשפט האזרחי (במסגרת המצב המשפטי הקיים). לשון החוק אינה שיקול שבו מסתיים התהליך הפרשני, אולם, כפי שראינו גם גישות פרשניות הדומות לגישה שהוצעה על-ידי המערערים ביחס לנוסחו העדכני של החוק אינן מובילות בהכרח לתוצאות טובות יותר.   

63.      כזכור, המערערים הדגישו בטענותיהם את הקשר ההדוק שבין טענות החברה בכתב התביעה לבין יחסי העבודה שבין מורן לחברה. בהקשר זה הם טענו כי בית המשפט המחוזי טעה בכך שקבע שאין להעביר את הדיון בתביעה שהגישה החברה לבית הדין לעבודה, "חרף העובדה כי מדובר במחלוקת הנובעת מיחסי עובד-מעביד בינו לבין המשיבה". אכן, תנאי הכרחי לכך שתביעה תידון בבית העבודה לפי סעיף 24(א)(1) לחוק היא שעילתה ביחסי עובד-מעסיק (זהו מבחן העילה). אולם, כפי שצוין, זהו לא תנאי מספק. מקום בו העילה הנטענת היא עוולה מפקודת הנזיקין, נשללת מבית הדין לעבודה הסמכות לדון בה, גם אם שני המבחנים האחרים מתקיימים. במלים אחרות, המערערים הצליחו לשכנע בטיעוניהם כי לפנינו תביעה שעילתה ביחסי עבודה, אך אין די בכך על מנת לקבוע כי הסמכות לדון בה נתונה לבית הדין לעבודה.

64.      אחד היתרונות של הגישה הפרשנית שמוצעת על-ידי החברה והיועץ המשפטי לממשלה הוא בפשטותה. בכל הנוגע לעילות התביעה כתב התביעה נשפט "על פניו" כבר עם פתיחתו של ההליך (וכידוע, על התובע לציין את העובדות המבססות את סמכותה של הערכאה אשר אליה הגיש את התביעה לדון בה (ראו: תקנה 9(5) לתקנות בית הדין לעבודה; תקנה 9(6) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984)). אם כתב התביעה מכיל עילות מפקודת הנזיקין – אזי נשללת סמכותו של בית הדין לעבודה לדון בהן, והסמכות נתונה לבית המשפט האזרחי. ויודגש: גם אם יש מקום להידרש לכתב ההגנה על מנת להכריע האם עילתה של התביעה היא ביחסי עבודה (ראו לעיל בפסקאות 41-40) הרי שאין בכך כדי להשליך על השאלה האם העילה היא "חוזית" או "נזיקית". התשובה לשאלה האחרונה תלויה במקור המשפטי בדין המהותי שעליו התובע בוחר לבסס את תביעתו, ואין באמור בכתב ההגנה כדי לשנות לעניין זה.

--- סוף עמוד 24 ---


65.      האמת ניתנת להיאמר: גם הבחירה בגישה המוצגת כאן אינה מובילה לפתרון אופטימלי. ראשית, כפי שצוין, היא עלולה להיות כרוכה בפיצול של ההתדיינות, ואף באופן תדיר. העילות הנזיקיות יידונו בערכאה האזרחית, ואילו שאר היבטיו של הסכסוך בין העובד למעסיק יידונו בבית הדין לעבודה. שנית, כפי שהוסבר, לא אחת התביעה הנזיקית שתתברר בבית המשפט האזרחי עלולה לערב בכל זאת הכרעות שנוגעות ליחסי העבודה בין הצדדים. אכן, בית המשפט האזרחי יכול להכריע בעניינים אלה באופן "אינצידנטלי", ובלבד שמדובר בשאלות שעלו "דרך אגב" (ראו: עניין פי.או.אס, בעמ' 518-516), אך במישור המדיניות רצוי היה שעניינים אלה יידונו עוד קודם ויוכרעו בבית הדין לעבודה.

חתירה לפתרון מיטבי: בין כללי הסמכות לכללי הכיבוד בין הערכאות

66.      על רקע כל השיקולים שהוצגו, ובאין פתרון "מושלם" במצב דהיום, אנו סבורים שיש לחתור לפתרון משולב המבוסס לא רק על כללי הסמכות אלא גם על העקרונות הנוגעים לכיבוד ההדדי בין ערכאות.

67.      לאחר ששקלנו את הדברים, אנו סבורים שיש ללכת בדרך הבאה: ככלל, כאשר התביעה מנוסחת כתביעה בנזיקין, היינו כתביעה המיוסדת על עוולה או עוולות הקבועות בפקודת הנזיקין, הסמכות לדון בה תהיה נתונה לבית המשפט האזרחי. יחד עם זאת, על מנת למנוע ניצול לרעה של חריג זה יש לעמוד על כך שבית המשפט האזרחי ידון אך ורק בעילות הנזיקיות, ולא בעילות שהסמכות לדון בהן נתונה לבית הדין לעבודה. לא למותר להזכיר כי תקנה 9(6) לתקנות סדר הדין האזרחי (בדומה לתקנה 9(5) לתקנות בית הדין לעבודה) מחייבת את התובע לציין בכתב התביעה את העובדות המקנות לבית המשפט את הסמכות לדון בעניינו. אם כן, הדעת נותנת כי מקום שבו הוגשה לבית המשפט האזרחי תביעה שהצדדים לה הם עובד ומעסיק והיא נוגעת למערכת היחסים ביניהם, על התובע לציין ולהסביר במפורש כי עילות התביעה הן נזיקיות (שהרי אם לא יעשה כן הסמכות לדון בתובענה תהיה נתונה לבית הדין לעבודה). זאת, כחריג לכלל שלפיו התובע אינו חייב לפרט מהי התשתית המשפטית המבססת את זכותו לקבל מן הנתבע את הסעד.

68.      ומה באשר לאותם מצבים שבהם הוגשה תביעה של מעסיק לבית המשפט האזרחי בטענה לגניבה ומעילה מצדו של עובד וכן תביעה של עובד בבית הדין לעבודה
--- סוף עמוד 25 ---

בקשר לזכויותיו (בדרך כלל, אגב סיום יחסי העבודה) הנסבות על מערכת עובדתית דומה ושאלות דומות? במקרים המתאימים, שדוגמה להם ניתן למצוא בענייננו, נכון יהיה להעדיף – כעניין של מדיניות וכיבוד הדדי בין ערכאות – נקיטה בהעמדת ההליך בבית המשפט האזרחי על בסיס העיקרון של "הליך תלוי ועומד" (Lis alibi pendens). כך, ההליך בבית הדין לעבודה יתברר קודם, ורק לאחר מכן יתברר ההליך בבית המשפט האזרחי. כידוע, לבית המשפט נתונה סמכות שבשיקול דעת לעכב בירור תובענה כאשר קיים הליך תלוי ועומד המעורר שאלות דומות, וזאת על יסוד שיקולים שעניינם יעילות הדיון, חסכון במשאביהם של בית המשפט ובעלי הדין ומניעת הכרעות סותרות (ראו: ע"א 9/75 אל-עוקבי נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד כט(2) 477 (1975) (להלן: ענייןאל-עוקבי); רע"א 346/06 חזאן נ' קלאב אין אילת אחזקות בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 4 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס (14.5.2006) (להלן: עניין חזאן)). נקיטה בדרך זו – בהתאם לכללים החלים על דוקטרינה של "הליך תלוי ועומד" – תוביל לכך שמכלול השאלות הנוגעות ליחסי העבודה יוכרעו בערכאה המתאימה לכך ביותר. קביעותיו של בית הדין לעבודה עשויות לשמש את בית המשפט האזרחי ולחייב את הצדדים גם בהתדיינות שבפניו לפי הכללים של מעשה בית דין, ככל שיש מקום לעשות כן (על המקרים שבהם ראוי להחיל מעשה בית דין, והשתק פלוגתא בפרט, במקרה שבו נדון סכסוך בבית הדין לעבודה לפני שנדון בבית המשפט האזרחי ראו: ע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תומרס, פ"ד נד(1) 642, 657 (2000); רוזן-צבי, בעמ' 663-661). לא למותר לציין, כי גם אם אין חפיפה מלאה בין כל השאלות שעשויות להתעורר במסגרת שתי התביעות ניתן לנקוט בעיכוב הליכים באמצעי זה של הליך תלוי ועומד (וראו: עניין אל-עוקבי, בעמ' 481)).

69.      חשוב להדגיש: אין מקום ליצור הליך של "מרוץ סמכויות" כך שהתביעה שתוגש קודם היא זו שתתברר ראשונה. מרוץ סמכויות כזה הוא מוכר (ולא חביב) בתחומי משפט אחרים, וראוי שלא לאמצו כאן (ראו והשוו: בג"ץ 8497/00 פייג-פלמן נ' פלמן, פ"ד נז(2) 118, 140-133 (2003); אריאל רוזן-צבי "הלכת ה'כריכה' ו'מירוץ הסמכויות'  והשפעתם על המשפחה ודיני המשפחה"עיוני משפט יד 67, 73-72 (1989)). הכלל צריך להיות שכאשר הוגשו הליכים בשתי הערכאות (ואפילו ההליך בבית הדין לעבודה נפתח לאחר ההליך בבית המשפט האזרחי) תינתן עדיפות לסיום הבירור בבית הדין לעבודה. אם כן, במקרה שמתנהל הליך בבית הדין לעבודה ומוגשת תביעה לבית המשפט האזרחי אשר מבוססת על שאלות דומות, ראוי כי תוגש בקשה לבית המשפט האזרחי להעמיד את ההליך שהוגש לפניו. הוא הדין במקרה שבו
--- סוף עמוד 26 ---

התביעה בבית הדין האזורי לעבודה הוגשה שעה שכבר מתנהל הליך בבית המשפט האזרחי. עם זאת, במקרים שבהם כבר התקדם משמעותית הדיון בהליך בבית המשפט האזרחי, עשויה להיות הצדקה לכך שבית המשפט האזרחי יימנע מעיכוב הדיון המתקיים בפניו. שיקולים נוספים שעשויים לסייע בהכרעה האם על בית המשפט להעמיד את ההליך שמתנהל לפניו הם: היקף השאלות המשותפות בשני ההליכים והיחס שלהם לשאלות הפרטניות; חלקו של הדיון בתנאי העבודה בשאלות המשותפות (ככל שהדיון בסוגיה זו רחב יותר ראוי שתתברר קודם התביעה בבית הדין לעבודה); הכרעתה של איזו ערכאה בשאלה שבמחלוקת תהווה מעשה בית-דין ביחס לערכאה האחרת; והאם הליך אחד עשוי לייתר את האחר (ראו והשוו: רע"א 2598/91 וולפסון נ' וולפסון, פ"ד מה(5) 816, 817 (1991); עניין חזאן, בפסקה 4; עניין פרפרה, בפסקאות 12-11). אכן, כאשר ענייננו בסוגיה של "הליך תלוי ועומד" וכיבוד הדדי בין ערכאות הכללים אינם יכולים להיות מנוסחים במתכונת של "כלל ולא יעבור". אולם במקרה הרגיל, אנו סבורים כאמור שראוי שההליך בבית הדין לעבודה יזכה לבכורה.

70.      יצוין כי הפתרון המוצע מתמקד במצב הנדון בענייננו, לפיו לבית משפט השלום ולבית הדין האזורי הוגשו תובענות הדדיות בין עובד למעסיק אשר מעוררות שאלות משותפות הנוגעות ליחסי העבודה של הצדדים. בשולי הדברים נציין שלעתים ראוי יהיה לנקוט במתווה שהוצע לעיל (העמדת ההליך בבית המשפט האזרחי על בסיס דוקטרינה של "הליך תלוי ועומד") גם מקום בו הוגשה לאחת הערכאות תובענה הכוללת עילות הנתונות לסמכותה לצד עילות אשר מוחרגות מסמכותה – באופן שמחייב את פיצול הדיון בין שתי הערכאות (ראו: עניין פי.או.אס, בעמ' 522-521).

עשיית עושר ולא במשפט

71.      נותר עוד לעסוק בשאלת הסמכות לדון בעילות הנוגעות לעשיית עושר ולא במשפט. שאלה זו נותרה למעשה בצריך עיון בעניין פי.או.אס (שם, בעמ' 526) אך בענייננו היא נדרשת להכרעה, מאחר שהחברה ביססה את תביעתה נגד מורן גם על עילות מכוח חוק עשיית עושר. בית המשפט המחוזי סבר שעילות מכוח חוק זה אינן מצויות בגדר סמכותו של בית הדין לעבודה. דעתנו אחרת, והיא מבוססת על שני טעמים – פורמאלי ומהותי, כמפורט להלן.

72.      במישור הפורמאלי – שלמעשה די בו – הוראת החוק המגדירה את סמכותו של בית הדין לעבודה מפקידה בידיו את מכלול הסכסוכים הנובעים מיחסי העבודה בין
--- סוף עמוד 27 ---

העובד למעסיקו, ומוציאה מכלל זה, כחריגים, עילות לפי פקודת הנזיקין. העילה לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט אינה נופלת לגדר החריג, וממילא היא נותרת בגדר הכלל. כן יש להזכיר, במישור המהותי, את הקשר ואת נקודות החפיפה שבין דיני החוזים ובין דיני עשיית עושר ולא במשפט (דניאל פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט כרך א 12-5, 125-117 (מהדורה שנייה, 1998)). כידוע, הדין אף אינו שולל את תחולתם של דיני עשיית עושר ולא במשפט על מערכת יחסים חוזית (ד"נ 20/82 אדרס חומרי בנין בע"מ נ' הרלו אנד ג'ונס ג.מ.ב.ה, פ"ד מב(1) 221, 264 (1982); ע"א 588/87 כהן נ' שמש, פ"ד מה(5) 297, 316-315 (1991)). ואמנם, הלכה למעשה בתי הדין לעבודה דנים בעילות הנוגעות לעשיית עושר גם כיום (ראו למשל: ע"ע (ארצי) 704/06 קרן מחקרים רפואיים פיתוח תשתית ושרותי בריאות נ' קדם [פורסם בנבו] (23.9.2008)).  

מן הכלל אל הפרט

73.      נפנה לבחינת העקרונות שהתווינו עד כה ביחס למקרה דנן.

התביעה שהגישה החברה נגד בני הזוג רוחם בבית משפט השלום

74.      מבחן זהות הצדדים: אין חולק שבין החברה לבין מורן התקיימו יחסי עובד-מעסיק. לעומת זאת, בין החברה לבין צחי לא התקיימו יחסי עובד-מעסיק ומכאן שמבחן זה לא מתקיים בעניינו. במלים אחרות, כבר מטעם זה ניתן לקבוע כי התביעה נגד צחי אינה יכולה להתברר בבית הדין לעבודה, אלא להיות נדונה בבית משפט השלום.

75.      מבחן העילה: עיון בכתב התביעה שהגישה החברה מעלה כי התביעה נסבה על עילה שביחסי עבודה. כבר בפתח התביעה נטען כי "הנתבעת [מורן] ניצלה את האמון שניתן לה על-ידי התובעת [החברה] כדי לרכוש לעצמה מוצרים לצרכים אישיים". את הטובין שרכשה לעצמה מורן על חשבון החברה, כך נטען בכתב התביעה, היא ביצעה באמצעות דיווחים כוזבים למנהלי החברה. דיווחים אלה התבצעו כחלק מעבודתה של מורן כמנהלת משרד בחברה. טענות החברה נוגעות אפוא למהות עיסוקה של מורן בחברה, וקשורות בקשר הדוק לתפקידה. יתרה מכך, הן נוגעות לחובות האמון שחבה מורן לחברה כחלק מיחסי העבודה ביניהן. אם כן, כבר מכתב התביעה ניתן ללמוד כי עילתה היא ביחסי עבודה. מסקנה זו מקבלת משנה חיזוק מעיון בכתב ההגנה. כפי
--- סוף עמוד 28 ---

שתואר, בעניינים רבים שביחס אליהם החברה טענה כי מורן עשתה שימוש בכספי החברה לצרכיה – מורן מצדה טענה כי הדברים היו בידיעת החברה והיוו חלק מתנאי העסקתה.

76.      העילות שעליהן נסבה התביעה: התביעה שהגישה החברה נגד בני הזוג רוחם מבוססת על עילות התרמית והגזל, עילות המוחרגות מסמכותו של בית הדין לעבודה (הגם שהתביעה מבוססת כאמור על יחסי העבודה בין החברה לבין מורן). שונים הם פני הדברים ביחס לעילות הנוגעות להסגת גבול במיטלטלין ולעשיית עושר ולא במשפט. עילות מכוח חוק עשיית עושר הנובעות מיחסי עבודה בין החברה לבין מורן – הסמכות לדון בהן נתונה לבית הדין לעבודה. הוא הדין ביחס להסגת גבול במיטלטלין (לפי סעיף 31 לפקודת הנזיקין). גם עילה זו נתונה לסמכות הייחודית של בית הדין לעבודה (לפי סעיף 24(א)(1ב)), ומכאן שלבית משפט השלום אין סמכות לדון בה ביחס לתביעה נגד מורן ויש למחוק אותן מכתב התביעה נגדה (ראו והשוו: עניין פי.או.אס, בעמ' 527; ת"א (ת"א) 35279-05-14 לחמניה טריה-ג'וני בכרם בע"מ נ' מאפיית בייגלה חם בתל אביב בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 16 (12.4.2015)).

היחס שבין התביעה שהגישה החברה לבין התביעה שהגישה מורן בבית הדין לעבודה

77.      התביעה שהגישה מורן בבית הדין לעבודה נגד החברה אינה בפנינו, במובן זה שהיא לא עמדה במקור בקשת רשות הערעור. עם זאת, נדרשנו אליה ברקע הדברים – בשים לב לטענה כי היא מהווה שיקול נוסף בהעברת הדיון בתביעה שהגישה החברה לבית הדין לעבודה.

78.      כבר עמדנו על כך שהסמכות לדון בעילות של גזל ותרמית נתונה לבית המשפט האזרחי. מנגד, התביעה שהגישה מורן מבוססת על עילות חוזיות ביחסי העבודה בינה לבין החברה, אשר נתונות לסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה. יישומם של העקרונות עליהם עמדנו במקרה זה מעלה שאין מקום לאחד את הדיון בשני ההליכים. לצד זאת, בעובדה שהתביעות מבוססות על "עילות שונות" בדין המהותי (מן ההיבט של ההבחנה בין עילות מפקודת הנזיקין לעילה המבוססת על מסגרת משפטית אחרת, כגון עילה "חוזית") אין כדי לשלול את העובדה כי בשתיהן מתעוררת סוגיה מהותית זהה – מכלול תנאי העסקתה של מורן והיקף הזכויות שלהן היא הייתה זכאית מכוח יחסי העבודה בינה לבין החברה. סוגיה זו נדרשת לבירור הן בהליך בבית הדין לעבודה (על מנת להכריע בשאלה האם החברה חבה למורן כספים שלא שולמו לה בהתאם לתנאי העבודה שלה) והן בהליך בבית משפט השלום (על מנת להכריע בשאלה האם
--- סוף עמוד 29 ---

מורן פעלה שלא כדין כשעשתה שימוש בכספי החברה לצרכיה הפרטיים, ככל שיהיה בכך צורך בהתאם לקביעותיו של בית הדין לעבודה).

79.      כפי שצוין, כמו במרבית המקרים, גם בענייננו דרך המלך היא העמדתו של ההליך בבית המשפט האזרחי, כך שהכרעותיו של בית הדין לעבודה ביחס לתנאי עבודתה של מורן יהוו מעשה בית-דין ויחייבו את בית המשפט. לא כל שכן בשים לב לכך שבמקרה שלפנינו התביעה בבית הדין לעבודה הוגשה זמן קצר לאחר שנפתח ההליך בבית משפט השלום, כך שבפועל לא נערכה עד כה התדיינות של ממש בערכאה זו.
 
80.      אם כן, התוצאה היא שההליך בבית משפט השלום לא יימחק על הסף. העילות הנטענות נגד צחי – נשארות על כנן. כך גם העילות נגד מורן שאינן מצויות בסמכות בית הדין לעבודה. יחד עם זאת, יש למחוק מכתב התביעה את העילות המכוונות נגד מורן שאינן עילות בנזיקין או שאינן בסמכותו של בית משפט השלום. החברה תגיש אפוא כתב תביעה מתוקן לבית משפט השלום אשר יכלול רק את העילות בסמכותו של בית משפט זה – הכול כמפורט לעיל. באפשרותה של החברה להגיש גם תביעה נגד מורן לבית הדין לעבודה בעילות שאינן בסמכותו של בית משפט השלום, ואיננו נוקטים כל עמדה ביחס לכך. כמו כן, מאחר שבמקביל לדיון בתביעה שהגישה החברה מתבררת גם תביעתה של מורן בבית הדין לעבודה, אשר נסבה על סוגיה מהותית זהה, ראוי שזו תוכרע קודם ורק לאחר מכן יוסיף להתברר ההליך בבית משפט השלום – במתכונת של העמדת ההליך שנפתח בו. כפי שצוין, במקרה שלפנינו עוכבו שני ההליכים בהודעה מוסכמת של הצדדים. בהמשך לכך, אנו מורים כי התביעה בבית משפט השלום תמשיך לעמוד, והיא תידון רק עם סיום ההליך בבית הדין לעבודה.

לפני סיום

81.      לא נוכל לסיים מבלי להעיר כי המקרה שבו דנו מאיר פעם נוספת את הקשיים הכרוכים בפיצול הדיון בסכסוכים רבים בין עובדים למעסיקיהם בין בית המשפט האזרחי ובית הדין לעבודה. הסדרתו של המצב הקיים נותנת לכאורה משקל רב למומחיות היחסית של ערכאות אלה, אך לא לחסרונות הכרוכים בפיצול ההתדיינות. המענה שנתנו לשאלות שבפנינו נועד לחתור לפתרון המיטבי במסגרת המצב המשפט הקיים. השופטת א' חיות כבר הצביעה על הקושי הכרוך בפיצול ההתדיינויות בין בית המשפט האזרחי לבית הדין לעבודה בעניין פי.או.אס, תוך הפניית קריאה למחוקק
--- סוף עמוד 30 ---

לשקול את האפשרות של תיקון חקיקה אשר יאפשר לאחד את ההתדיינויות תחת קורת גג אחת (שם, בעמ' 528). דומה שלא יהיה מיותר לחזור ולהפנות את תשומת הלב לקריאה זו.

סוף דבר

82.      אשר על כן, הערעור מתקבל בחלקו, כמפורט בפסקה 80 לעיל. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

                                                                                                 ש ו פ ט ת

 
 
השופט י' דנציגר:
 
           אני מסכים.

                                                                                                                 ש ו פ ט

השופט מ' מזוז:

           אני מסכים.

                   ש ו פ ט  

             הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז.

5129371 ניתן היום, ‏א' בחשון התשע"ו (‏14.10.2015).
54678313ש ו פ ט                                                                                                         ש ו פ ט ת                          ש ו פ ט  
 
 
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   14024070_A11.doc   עכ
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il

י' דנציגר 54678313-2407/14
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

בעניין עריכה ושינויים במסמכי פסיקה, חקיקה ועוד באתר נבו – הקש כאן
 
--- סוף עמוד  31 ---
 
 
____________________________________________________________________________________________________
רעא 2407/14 ‏ ‏ מורן רוחם נ' אג'נס פרנס פרס בע"מ
____________________________________________________________________________________________________
www.nevo.co.il
____________________________________________________________________________________________________
 
____________________________________________________________________________________________________
www.nevo.co.il
____________________________________________________________________________________________________
רעא 2407/14 ‏ ‏ מורן רוחם נ' אג'נס פרנס פרס בע"מ
____________________________________________________________________________________________________


בבית המשפט העליון
  רע"א  2407/14
   
 
 
לפני:   כבוד השופט י' דנציגר
  כבוד השופטת ד' ברק-ארז
כבוד השופט מ' מזוז
 
 
המבקשים: 1. מורן רוחם
  2. צחי מצליח רוחם
 
                                          
  נ  ג  ד
 
                                                                                                     
המשיבה: אג'נס פרנס פרס בע"מ
   
המתייצב בהליך: היועץ המשפטי לממשלה
 
                                          
בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 4.3.2014 ברע"א 1084-12-13 [פורסם בנבו]שניתנה על-ידי כבוד סגן הנשיא א' פרקש
 
                                          
תאריך הישיבה: ז' באייר התשע"ה        (26.4.2015)
 
 
בשם המבקשים: עו"ד יגאל חברוני, עו"ד סימה וייס (דרעי)
   
בשם המשיבה: עו"ד אופיר טל, עו"ד ויקטוריה פאנוס
 
 
בשם היועץ המשפטי לממשלה:
עו"ד מיכל לייסר
 


חקיקה שאוזכרה:
חוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969: סע'  2424(א)(1)(1ב)
פקודת הנזיקין [נוסח חדש]: סע'  293152566263
חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979
חוק עבודת נשים, תשי"ד-1954
חוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984: סע'  40(1)51(א)(2)51(א)(3)51(א)(4)76
תקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991: סע'  9(5)34
חוק בית המשפט לעניני משפחה, תשנ"ה-1995
חוק יישוב סכסוכי עבודה, תשי"ז-1957
חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), תשס"ט-2009
 
--- סוף עמוד  1 ---
 
חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965
חוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999: סע'  1122
חוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963: סע'  17
חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד-1994: סע'  54(ב)
תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984: סע'  9(6)

ספרות:
דניאל פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט (1998)
דניאל פרידמן, נילי כהן, חוזים (כרך א, 1991)


כתבי עת:
ר' בן ישראל, "אחריות בשל נזקים שנגרמו", עיוני משפט, כרך יד (תשמ"ט) 149
א' רוזן צבי, "הלכת ה"כריכה" ו"מירוץ הסמכויות"", עיוני משפט, כרך יד (תשמ"ט) 67
מנחם גולדברג, "סמכויות בית-הדין לעבודה בראי", עיוני משפט, כרך ה (תשל"ו-תשל"ז) 147
יהודה אדר, "מדוע נכון לאחד את", משפטים, כרך לו (תשס"ו-תשס"ז) 357
רות בן-ישראל, "תפקידו ומקומו של בית-הדין", הפרקליט, ספר היובל (תשנ"ד) 431
מיני-רציו:
°* בירור תובענות נגד עובדים בטענות לגניבה ומעילה בכספי מעסיק יידונו בבימ"ש האזרחי, ולביה"ד לעבודה אין סמכות לדון בהן; כאשר הוגשו הליכים בבימ"ש אזרחי ובביה"ד לעבודה, ואפילו ההליך בביה"ד לעבודה נפתח לאחר ההליך בבימ"ש האזרחי, ככלל, תינתן עדיפות לסיום הבירור בביה"ד לעבודה.
°* עבודה – בית-הדין לעבודה – סמכותו
°* בתי-משפט – סמכות – בית-הדין לעבודה
°* בתי-משפט – סמכות – סמכות עניינית
°* בתי-משפט – סמכות – בית משפט אזרחי
°.
°בימ"ש דן בשאלה מהי הערכאה המוסמכת לדון בתביעות שמגיש מעסיק כנגד עובד בגין גניבת כספים ממקום העבודה, או פעולות אחרות שלא כדין בנכסים או בזכויות כספיות של המעסיק. במרכז הדיון עמדה פרשנות סעיף 24(א)(1) ו-(1ב) לחוק בית הדין לעבודה (להלן: החוק), כאשר הכלל הוא שמכלול הסכסוכים בין עובד למעסיק שעילתם ביחסי העבודה, לרבות אלה הנוגעים לקבלה לעבודה ולסיומה, מסורים לסמכות ביה"ד לעבודה והחריג לו – למעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין. השאלה היא האם חריג זה משתרע גם על תובענות שעניינן גניבה ומעילה בכספי המעסיק.
°.
°בית המשפט העליון (מפי השופטת ברק-ארז ובהסכמת השופטים דנציגר ומזוז) קיבל את הערעור בחלקו ופסק כי:
°
°--- סוף עמוד  2 ---
°
°על מנת לברר האם סמכות הדיון מסורה לביה"ד לעבודה לפי סעיף 24(א)(1) לחוק או לבימ"ש האזרחי צריכים להתקיים שלושה תנאים: זהות הצדדים (עובד ומעסיק); עילת הסכסוך ביחסי עבודה; זיהוי העילה ככזו שאינה בפקודת הנזיקין. ככלל, כאשר התביעה מנוסחת כתביעה בנזיקין, היינו כתביעה המיוסדת על עוולה או עוולות הקבועות בפקודת הנזיקין, הסמכות לדון בה תהיה נתונה לבימ"ש האזרחי. לפיכך, בירור תובענות נגד עובדים בטענות לגניבה ומעילה בכספי מעסיק יידונו בבימ"ש האזרחי. ולביה"ד לעבודה אין סמכות לדון בהן; בימ"ש האזרחי לא ידון בעילות שהסמכות לדון בהן נתונה לביה"ד לעבודה; עילות מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט ועילה הנוגעת להסגת גבול במיטלטלין מצויות בסמכות ביה"ד לעבודה; מקום שבו הוגשה לבימ"ש האזרחי תביעה שהצדדים לה הם עובד ומעסיק והיא נוגעת למערכת היחסים ביניהם, על התובע לציין ולהסביר במפורש כי עילות התביעה הן נזיקיות, כחריג לכלל שלפיו התובע אינו חייב לפרט מהי התשתית המשפטית המבססת את זכותו לקבל מן הנתבע את הסעד.
°במצבים שבהם הוגשה תביעה של מעסיק לבימ"ש האזרחי בטענה לגניבה ומעילה מצדו של עובד ותביעה של עובד בביה"ד לעבודה בקשר לזכויותיו הנסבות על מערכת עובדתית דומה ושאלות דומות, נכון יהיה להעמיד את ההליך בבימ"ש האזרחי על בסיס העיקרון של "הליך תלוי ועומד". ההליך בביה"ד לעבודה יתברר קודם, ורק לאחר מכן יתברר ההליך בבימ"ש האזרחי. קביעותיו של ביה"ד לעבודה עשויות לשמש את בימ"ש האזרחי ולחייב את הצדדים גם בהתדיינות שבפניו לפי הכללים של מעשה בית דין; ודוק, אין מקום ליצור הליך של "מרוץ סמכויות" כך שהתביעה שתוגש קודם היא זו שתתברר ראשונה. הכלל הוא שכאשר הוגשו הליכים בשתי הערכאות, ואפילו ההליך בביה"ד לעבודה נפתח לאחר ההליך בבימ"ש האזרחי, תינתן עדיפות לסיום הבירור בביה"ד לעבודה. עם זאת, משיקולים שונים לא יעוכב הדיון בבימ"ש האזרחי, כגון התקדמות ההליך.
°אשר למקרה זה, לבימ"ש השלום ולביה"ד לעבודה הוגשו תובענות הדדיות בין עובד למעסיק המעוררות שאלות משותפות הנוגעות ליחסי העבודה של הצדדים. דרך המלך היא העמדת ההליך בבימ"ש האזרחי, כך שהכרעות ביה"ד לעבודה ביחס לתנאי עבודתה של מערערת 1 יהוו מעשה בית-דין ויחייבו את בימ"ש האזרחי. העילות הנטענות נגד מערער 2 הן בסמכות בימ"ש האזרחי ולכן נותרו על כנן וכך גם העילות נגד מערערת 1 שאינן מצויות בסמכות ביה"ד לעבודה. מהתביעה בבימ"ש השלום נמחקו העילות המכוונות נגד מערערת 1 שאינן עילות בנזיקין או שאינן בסמכותו; מאחר שבמקביל מתבררת גם תביעת המערערת 1 בביה"ד לעבודה, שנסבה על סוגיה מהותית זהה, ראוי שזו תוכרע קודם ורק לאחר מכן יוסיף להתברר ההליך בבימ"ש השלום, במתכונת של העמדת ההליך.
°

 
פסק-דין
 

השופטת ד' ברק-ארז:

1.        מהי הערכאה המוסמכת לדון בתביעות שמגיש מעסיק כנגד עובד בגין גניבת כספים ממקום העבודה, או פעולות אחרות שלא כדין בנכסים או בזכויות כספיות של המעסיק? שאלה זו, שעמדה במרכז הדיון, חזרה ועוררה בפנינו את סוגית התיחום של קו הגבול בין סמכויותיהם של בתי המשפט האזרחיים לבין סמכויותיהם של בתי הדין לעבודה.

--- סוף עמוד  3 ---


השאלה המשפטית
 
2.        במרכזו של הדיון עומדת שאלת פרשנותו של סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק בית הדין לעבודה או החוק) המגדיר את תחום הסמכות הייחודית של בית הדין לעבודה. באופן ספציפי יותר, הבקשה נסבה על פרשנותם של סעיפי-משנה (1) ו-(1ב) של סעיף 24(א) לחוק זה, המורה בחלקו הרלוונטי, כך:

"לבית דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון –

(1)   בתובענות בין עובד או חליפו למעסיק או חליפו שעילתן ביחסי עבודה, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עבודה ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין[נוסח חדש];
 ...
(1ב) תובענה שעילתה בסעיפים 29, 31, 62 או 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] בקשר לסכסוך עבודה".


3.        אם כן, נקודת המוצא היא שמכלול הסכסוכים בין עובד למעסיק שעילתם ביחסי העבודה, לרבות אלה הנוגעים לקבלה לעבודה ולסיומה, מסורים לסמכותו של בית הדין לעבודה. עם זאת, לכלל זה נקבע חריג: "למעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]". השאלה היא מה היקפו של חריג זה, ובאופן ספציפי אף יותר, האם הוא משתרע גם על תובענות שעניינן גניבה ומעילה בכספי המעסיק. תובענות מסוג זה מבוססות במקרה הרגיל על עוולות בנזיקין, כדוגמת תרמית וגזל. במקביל לכך, אותם מעשים עצמם מהווים במקרים רבים גם הפרה של חוזה העבודה. כמו כן, לעתים, מעשים שלגביהם טוען המעסיק כי הם מהווים תרמית וגזל עשויים להיות כאלה שהעובד טוען כי נעשו מכוח הזכויות שהוענקו לו בחוזה העבודה (היינו, שמדובר בהטבות שהיה מותר לו לקבלן מכוח יחסי העבודה). איפה יתבררו תביעות מסוג זה?

התשתית העובדתית וההליכים עד כה

4.        המקרה שבפנינו הוא דוגמה לקשיים שעשויים להתעורר בכל הנוגע למיון המתאים של סכסוך בין עובד למעסיק כאשר מתעוררות במקביל גם טענות לביצוע עוולות בנזיקין וגם טענות הנוגעות להיקף הזכויות לפי חוזה העבודה. נפנה אפוא לסקירת העובדות הרלוונטיות.


--- סוף עמוד 4 ---

5.        המבקשת 1, מורן רוחם (להלן: מורן) הועסקה על-ידי המשיבה, חברת אג'נס פרנס פרס בע"מ (להלן: החברה) בתפקיד של מנהלת משרד במשך כשש שנים. במהלך תקופה זו, המבקש 2, צחי מצליח רוחם (להלן: צחי), שנשוי למורן, סיפק לחברה – באמצעות עסק בבעלותו – שירותי ניקיון במשך כ-13 חודשים (מורן וצחי יכונו להלן, במקומות הרלוונטיים, גם: בני הזוג רוחם אוהמערערים, בשים לב לכך שבסופו של דבר החלטנו להעניק רשות ערעור במקרה זה, כמפורט להלן).

6.        בחודש אוגוסט 2013, לאחר סיום העסקתה של מורן בחברה, הגישה החברה תביעה נגד בני הזוג רוחם לתשלום סך של 880,524 שקל בבית משפט השלום בירושלים (ת"א 47938-07-13,[פורסם בנבו] השופטת א' שניידר). כתב התביעה התבסס על טענות שונות כנגדם בכל הנוגע לעשיית שימוש בכספי החברה שלא כדין ולתועלתם האישית.

7.        לנוכח חשיבות הדברים לענייננו, נפרט את העובדות והעילות הנטענות בכתב התביעה מטעם החברה. בתביעה נטען כי מורן ניצלה את האמון שנתנה בה החברה כדי לרכוש לעצמה מוצרים שונים לצרכיה האישיים על חשבון החברה, וללא ידיעתה של זו. באשר לצחי, נטען כי הוא שיתף פעולה עם מורן, ובכלל זה כי קיבל תשלום מופקע עבור מתן שירותי הניקיון שסיפק לחברה, תוך הסתרת העובדה שהוא נשוי למורן. כמו כן, צוין כי לאחר שנודע לחברה כי מורן עושה שימוש שלא כדין בכספי החברה היא זומנה לשימוע, ובסופו של דבר גם פוטרה.

8.        באופן יותר ספציפי, נטען בכתב התביעה כי מורן העבירה סכומי כסף מחשבונה של החברה לצורך שכירת ג'יפ לשימושם האישי שלה ושל בני משפחתה, תוך הצגתם כמיועדים לתשלום עבור שכר טרחה של עורכי דין של החברה. במקרה אחר, נטען כי בני הזוג רוחם רכשו לעצמם מיטה ומנורה באמצעות זיכויים שונים שהיו לחברה בחברת "איקאה". עסקה זו הוצגה לחברה על-ידי מורן, כך נטען, כחלק ממהלך של רכישת ריהוט למשרדיה החדשים של החברה. כמו כן, נטען כי מורן רכשה מכספי החברה כרטיסי תדלוק, מכונת קפה, כרטיסי ברכה, קופסאות אוכל וחפצים אחרים לשימושה הפרטי – הכול על בסיס מצג שווא כלפי החברה לפיו מדובר בהוצאות שנעשו לטובת החברה. בתביעה נטען עוד כי מורן רכשה לעצמה מנוי לחניון הממוקם בבניין שבו נמצאים משרדי החברה וזאת על חשבון החברה, ומבלי שהיא יידעה בדבר אף אחד מאנשי החברה. בנוסף, כך נטען, חייבה מורן את חשבון החברה בתשלום עבור
--- סוף עמוד 5 ---

מנוי הטלפון הביתי שלה וכן בהוצאות השימוש בארבעה טלפונים סלולאריים שהוחזקו בידי בני משפחתה. לבסוף, נטען כי מורן מסרבת להחזיר את כספי "הקופה הקטנה" של החברה (בסך של 1,532 דולר), אשר נותרו בידיה לאחר שפוטרה. העילות המרכזיות שעליהן הושתתה התביעה מצד החברה כלפי בני הזוג רוחם הן: גזל ותרמית (לפי סעיפים 52 ו-56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין)), הסגת גבול במיטלטלין (לפי סעיף 31 לפקודת הנזיקין) ועשיית עושר ולא במשפט (לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן: חוק עשיית עושר)).

9.        כחודש לאחר מכן, הגישה גם מורן תביעה מטעמה נגד החברה ונגד מנהל הסניף של החברה בישראל בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים (סע"ש 34545-09-13, [פורסם בנבו] השופטת י' שטיין). התביעה כוונה לקבלת כספים שלהם מורן זכאית, לטענתה, מכוח חובות כלפיה על רקע עבודתה ועקב סיום יחסי העבודה בינה לבין החברה. בכתב התביעה שהגישה מורן נטען כי לאחר שתחילה גויסה לעבודה בחברה בתפקיד זמני כמזכירה היא קיבלה תפקיד קבוע וסמכויותיה אף הורחבו. לטענתה, היקף שעות העבודה שהשקיעה היה גבוה בהרבה מזה שסוכם עמה מראש, והיא אף נאלצה לעבוד בסופי שבוע ולנצל ימי חופשה רבים תוך זמן קצר. בכתב התביעה של מורן נטען גם כי הובטח לה לקבל מענקי שכר בגין גיוס לקוחות ופעולות אחרות שביצעה לשביעות רצונם של מנהלי החברה, אך אלה לא שולמו. כן היא תבעה תשלום הוצאות נסיעה עד למועד שבו הועמד לרשותה רכב צמוד ורכיבי שכר נוספים כדוגמת שווי טלפון ומענקים שונים. לבסוף, נטען כי ההחלטה על פיטוריה התקבלה עוד בטרם זומנה לשימוע, וכי במועד שבו היא פוטרה כבר הייתה בהריון ולכן חל איסור על פיטוריה מכוח הוראות חוק עבודת נשים, התשי"ד-1954. על בסיס עובדות אלה, מורן טענה כי היא זכאית לתשלומים בגין חובות של החברה מתקופת העסקתה וכן לפיצויים הנוגעים לסיום העסקתה.


10.      מן הראוי לציין, כי עיון בכתבי הטענות של הצדדים בשני ההליכים (התביעה שהגישה החברה והתביעה שהגישה מורן) מעלה כי הם נסבים על מסכת עובדתית דומה ומועלות בהם טענות דומות. במידה רבה, הם משמשים כמעין "תמונת ראי" זה של זה, כך שהם מתארים אותו עולם עובדתי, אך במהופך. כך למשל, חלק ניכר מהעובדות המפורטות בכתב ההגנה שהגישה מורן במסגרת ההליך בבית משפט השלום נכלל בתביעה שהיא עצמה הגישה בבית הדין לעבודה. עוד יצוין, כי בעניינים רבים שביחס אליהם החברה טענה כי מורן מעלה בכספי החברה – מורן מצדה טענה כי הדברים
--- סוף עמוד 6 ---

הובטחו לה בעל-פה והיו למעשה חלק מתנאי העסקתה. כמו כן, כל אחד מהצדדים טען בכתב הגנתו כי הצד שכנגד פתח בהליך מקביל בפני הערכאה הנוחה לו על מנת "להקדים תרופה למכה" או להוות משקל נגדי לתביעה שהוגשה (או שעתידה הייתה להיות מוגשת) נגדו.  

11.      ביום 15.9.2013 הגישו המערערים, היינו בני הזוג רוחם, בקשה לדחיית התביעה שהוגשה נגדם בבית משפט השלום מחמת חוסר סמכות עניינית, תוך התייחסות לכך שמקומה של תביעה זו הוא בבית הדין לעבודה. לחלופין, הם ביקשו להעביר את הדיון בתביעה נגדם לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים. בבקשה נטען כי כל הטענות בכתב התביעה שהוגש מטעם החברה נובעות מיחסי העבודה ששררו בין מורן לחברה. כמו כן, נטען כי הסכם העבודה בין מורן לבין החברה כולל תניית שיפוט לפיה הסמכות הייחודית לדון בסכסוכים הנובעים ממנו מוקנית לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים. באשר לצחי, נטען כי התביעה אינה מגלה כל עילה נגדו. ביום 26.11.2013 דחה בית משפט השלום בקשה זו, לאחר שקבע בקצרה כי התביעה שהגישה החברה אינה מבוססת במישרין על יחסי עבודה, ומכאן שהסמכות לדון בה מסורה לבית המשפט השלום, ולא לבית הדין לעבודה.

12.      המערערים הגישו בקשת רשות ערעור על החלטה זו של בית משפט השלום, והיא נדחתה בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 4.3.2014 (רע"א 1084-12-13, [פורסם בנבו] סגן הנשיא א' פרקש). ביחס לתביעה נגד מורן קבע בית המשפט המחוזי שהיא נסבה בעיקרה על עילות מפקודת הנזיקין ומכוח חוק עשיית עושר אשר מוחרגות מסמכותו של בית הדין לעבודה. באשר לצחי, בית המשפט המחוזי קבע כי מאחר שלא התקיימו יחסי עבודה בינו לבין החברה מלכתחילה לא קמה סמכות לבית הדין לעבודה לדון בתביעה נגדו. בהמשך לכך, בית המשפט המחוזי דחה טענה כי בית הדין לעבודה יכול לדון בתביעה נגד צחי מכוח העיקרון של סמכות נגררת (המעוגן בסעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט)). לבסוף, בית המשפט המחוזי קבע שהמערערים אינם יכולים להיבנות מתניית השיפוט הייחודית בהסכם העבודה של מורן נוכח העיקרון הגורס שהסכמת הצדדים אינה יכולה לרפא חוסר סמכות עניינית.  

הבקשה למתן רשות ערעור

13.      הבקשה שלפנינו כוונה נגד החלטתו של בית המשפט המחוזי. לשיטתם של המערערים, בית המשפט המחוזי שגה בכך שקבע כי הסמכות לדון בתביעה נתונה לבית
--- סוף עמוד 7 ---

המשפט האזרחי (ובאופן ספציפי, לבית משפט השלום) ולא לבית הדין לעבודה, אף שהמחלוקת בתביעה נובעת מיחסי עבודה. המערערים חזרו על טענותיהם בפני הערכאות הקודמות – ובכלל זה הם טענו ששיקולי יעילות מחייבים לאחד את הדיון בתביעתה של החברה עם התביעה שהגישה נגדה מורן לבית הדין האזורי לעבודה, כדי למנוע פסיקות סותרות באותו עניין ולהסיר חשש לעיוות דין. כמו כן, בהתייחס לכך שתביעת החברה כוללת עוולות מפקודת הנזיקין, הצביעו המערערים על כך שבין עוולות אלה מצויה גם העילה שעניינה הסגת גבול במיטלטלין (סעיף 31 לפקודת הנזיקין), אשר מסורה לסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה לפי נוסחו המפורש של סעיף 24(א)(1ב) לחוק בית הדין לעבודה.

14.      ביום 24.6.2014 התבקשה החברה להגיש תגובה לבקשה. כמו כן, היועץ המשפטי לממשלה התבקש להודיע אם ברצונו להביע עמדה בשאלה שעמה פתחנו את פסק הדין.       

15.      בתגובתה מיום 21.7.2014 טענה החברה כי בדין נקבע שהסמכות לדון בתובענה נתונה לבית משפט השלום. החברה הוסיפה וטענה שהמערערים הונו אותה, גזלו את כספה ועשו שימוש בנכסיה לרכישת טובין לצרכיהם. החברה הצביעה על כך שמעשים אלה אינם נוגעים ליחסי עבודה, ולא כל שכן בשים לב לכך שבין צחי לבין החברה מעולם לא היו יחסי עובד-מעסיק. בנוסף לכך, החברה טענה כי התובענה מבוססת על עילות נזיקיות מובהקות, ועל כן אין היא יכולה להיכנס בגדרי סמכותו של בית הדין לעבודה.

16.      ביום 23.9.2014 הודיע היועץ המשפטי לממשלה כי בכוונתו להתייצב בהליך, וביום 27.10.2014 הגיש את עמדתו בעניין. בעיקרו של דבר, היועץ המשפטי לממשלה הביע עמדה דומה לזו שבה נקטה החברה. היועץ המשפטי לממשלה הצביע על כך שקיימות דוגמאות למכביר לתביעות המבוססות על עוולות נזיקיות בין עובד למעסיק שנדונו בבתי המשפט האזרחיים. היועץ המשפטי הוסיף וטען כי פרקטיקה זו מבוססת על ההכרה בכך שמומחיותם של בתי הדין לעבודה היא בתחום משפט העבודה, ואילו בתי המשפט האזרחיים הם בעלי המומחיות בתחום דיני הנזיקין. לצד זאת, היועץ המשפטי לממשלה הצביע על כך, שהלכה למעשה, מקום שבו בית המשפט האזרחי מגיע למסקנה לפיה תביעה שהוגשה אליו ב"אצטלה" נזיקית רק כדי להיכנס בשערי בית משפט השלום, מועבר הדיון בתביעה לבתי הדין לעבודה.


--- סוף עמוד 8 ---

17.      בעמדה מטעם היועץ המשפטי לממשלה צוין עוד כי הרחבת סמכותו של בית הדין לעבודה לדון גם בתובענה שעילתה בסעיפים 293162 ו-63 לפקודת הנזיקין בהקשר לסכסוך עבודה, כאמור בסעיף 24(א)(1ב) לחוק בית הדין לעבודה, משקפת את כוונת המחוקק להרחיב את סמכותו של בית הדין לעבודה לדון בעילות אלה בלבד (אשר מתעורר צורך לדון בהן פעמים רבות בהקשר לקיומה של שביתה). כמו כן, לפי עמדת היועץ המשפטי לממשלה, ההבחנה בין הנושאים הנדונים בבתי הדין לעבודה לבין הנושאים הנדונים בבתי המשפט האזרחיים בהתאם לתחומי המומחיות שלהם באה לידי ביטוי, למשל, בפסק הדין שניתן ברע"א 7146/13 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו] (22.9.2014) (להלן: רע"א 7146/13) [פורסם בנבו] ובו נקבע כי הסמכות לדון בתביעת נזיקין שעילתה אונס שהתבצע על רקע קיומם של יחסי עבודה נתונה לבית המשפט האזרחי.

18.      בהתייחס לתביעה מטעם החברה העומדת ביסוד הבקשה דנן ציין היועץ המשפטי לממשלה כי זו אינה נמנית עם המקרים שבהם נעשה שימוש בעילות נזיקיות רק כדי להיכנס לגדר סמכותו של בית המשפט האזרחי. על כן, לשיטת היועץ המשפטי לממשלה, על התביעה להתברר בבית משפט השלום.

הדיון בפנינו והתפתחויות נוספות

19.      ביום 26.4.2015 התקיים בפנינו דיון בעל-פה, ובו החלטנו כי אכן הבקשה מצדיקה מתן רשות ערעור, בשל ההיבטים העקרוניים שעלו בה, כמו גם העובדה שהצדדים הצביעו על אי-אחידות שעולה מפסיקתם של בתי המשפט האזרחיים ושל בתי הדין לעבודה בעניין (ראו למשל: בש"א 1747/06 חיים נ' אופנת שרינה בע"מ (12.12.2006); ע"ב 1547/03 ארקסיה נ' פאסט פוד דלי בע"מ[פורסם בנבו] (2.8.2007); ע"ע 512/05 פלאפל אוריון בע"מ נ' בדארנה [פורסם בנבו] (26.2.2006); ע"ב 6166/00 אדרי נ' החברה הישראלית לאשפרה בע"מ [פורסם בנבו] (27.10.2002); ת"א (ת"א) 20624-09-10 שבעת הכוכבים דיור מוגן בע"מ נ' זפקו [פורסם בנבו] (26.1.2011); והשוו: ע"ע 1417/04 קמאי נ' בירנבאום, [פורסם בנבו] פסקה 17 (17.5.2006); בר"ע 30003-09-13 ערוסי נ' י.דבאח אחזקות 2008 בע"מ [פורסם בנבו] (20.10.2013); ת"א (אש') 1576/09 כהן (מרסיאנו) מיה נ' א.ר. שירותי כ"א ופרויקטים בע"מ [פורסם בנבו] (16.12.2009)).


--- סוף עמוד 9 ---

20.      במהלך הדיון בפנינו הבהירו הצדדים חלק מטענותיהם. במישור העקרוני, בא-כוח המערערים טען שיש להבחין בין מקרים שבהם מעשי המעילה והגניבה שהתבצעו על-ידי העובד קשורים קשר הדוק למערכת יחסי העבודה, לבין מקרים שבהם המעילה צמחה באורח "הזדמנותי", כלומר כשמקום העבודה משמש למעשה רק זירת אירוע למעשה הגניבה, ולכן המקום הראוי לדיון בהם הוא בית המשפט האזרחי.
 
21.      המערערים טוענים שכדי להכריע מהי הערכאה המוסמכת לדון בסכסוך יש לבחון את "העילות האמיתיות" אשר עומדות ביסודו של כתב תביעה – תוך הידרשות במידת הצורך גם לאמור בכתב ההגנה, ולא רק על-פי האופן שבו בחר המעסיק להציג את הדברים בכתב התביעה. טענתם היא כי בכך ייפתרו שני קשיים – ראשית, תביעות שנסבות על יחסי עבודה יתבררו באכסניה המתאימה להן; שנית, יימצא מענה לקשיים הדיוניים שנובעים מפיצול ההתדיינות באותה פרשה בין ערכאות שונות.

22.      אל מול הגישה שהוצגה לעיל הציבו החברה והיועץ המשפטי לממשלה נימוקי נגד כבדי משקל. הפרשנות החלופית, שנטען לה בפנינו, היא שהתבססות התביעה על עילות מפקודת הנזיקיןאמורה להכריע את הכף לעבר מיון הסכסוך לתחומה של הערכאה האזרחית, מבלי להסתכל "מעבר לפרגוד" האם עילות אלה מגלמות גם טענות שעניינן הפרת חוזה. במסגרת כך, נטען כי מיון הסכסוך צריך להתבצע על בסיס כתב התביעה בלבד.

23.      להשלמת התמונה, יצוין כי בהסכמת הצדדים עוכבו ההליכים התלויים ועומדים הן בבית משפט השלום והן בבית הדין לעבודה עד למתן הכרעתנו.

דיון והכרעה

24.      השאלה שהוצגה להכרעתנו היא שאלה מורכבת מאחר שהתשובה לה מבוססת על מערך של שיקולים הנוגעים לקביעת קווי המתאר לסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה.

סמכותו של בית הדין לעבודה – עקרונות מנחים

25.      על מנת לדון בשאלה בהקשרה הנכון, ראוי להקדים ולהתייחס לתכלית הקמתו של בית הדין לעבודה, כמו גם לניסיון המצטבר בכל הנוגע לתיחום הסמכויות בינו לבין בתי המשפט האזרחיים.

--- סוף עמוד  10 ---


26.      ככלל, בית הדין לעבודה נועד לרכז את השיפוט בסכסוכים הנוגעים ליחסי עבודה ולביטחון סוציאלי (ראו: דברי ההסבר להצעת חוק בית הדין לעבודה ולביטוח לאומי, התשכ"ח-1967, ה"ח 748, 15; מנחם גולדברג "סמכויות בית הדין לעבודה בראי  הפסיקה" עיוני משפט ה 147 (1976). כן ראו: בג"ץ 3716/13 אגד, אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה, [פורסם בנבו] פסקאות 31-28 (3.7.2014) (להלן: עניין אגד)). מאז הקמתו של בית הדין לעבודה הכיר בו המחוקק כערכאה שבה ראוי כי יתרכזו מכלול הסכסוכים בין עובדים למעסיקים הקשורים ליחסי העבודה ביניהם. במסגרת כך, הוענקו לבית הדין לעבודה סמכויות שיפוט ייחודיות בחוק בית הדין לעבודה ובחוקים אחרים (ראו: עניין אגד, שם).

27.      הקמתו של בית הדין לעבודה והענקת סמכויות שיפוט ייחודיות לו עוררה מניה וביה את הצורך להתוות את קווי התיחום ויחסי הגומלין שבין בית הדין לעבודה, שסמכויותיו מוגדרות בעיקר בחוק בית הדין לעבודה, לבין בתי המשפט האזרחיים, שסמכויותיהם מוגדרות בחוק בתי המשפט. העיקרון הבסיסי שהוחל בעניין זה הוא פשוט וברור: מחד גיסא, עניינים המסורים לסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה יידונו אך ורק בבית הדין לעבודה, ומאידך גיסא, לא יידונו בבית הדין לעבודה אלא עניינים אלה (ע"א 2618/03 פי.או.אס (רסטורנט סוליושנס) בע"מ נ' ליפקונסקי, פ"ד נט(3) 497, 508 (2004) (להלן: עניין פי.או.אס)). עיקרון זה – על שני ענפיו – משקף את החשיבות הנודעת לריכוזם של ענייני העבודה והביטחון הסוציאלי בידיה של ערכאה בעלת מומחיות לדבר, לצד השמירה על אופייה הכללי של מערכת בתי המשפט בהיבטיה האחרים.

28.      התכלית שעמדה ביסוד הקמתו של בית הדין לעבודה הובילה אל הגדרת סמכותו באמצעות מבחנים שונים מאלה שבהם נעשה שימוש לצורך הגדרת סמכויותיהם של בתי המשפט האזרחיים.

29.      ככלל, בהליכים "רגילים" המוגשים לערכאות השיפוט האזרחיות, הסמכות העניינית של בתי המשפט נקבעת על-פי הסעד המבוקש בכתב התביעה. כך למשל, לבית משפט השלום נתונה הסמכות לדון בתביעות שסכומן או שוויין אינו עולה על הסכום הקבוע בסעיף 51(א)(2) לחוק בתי המשפט, בעוד תובענות שסכומן גבוה יותר יתבררו ככלל בבית המשפט המחוזי (סעיף 40(1)לחוק בתי המשפט). במישור אחר, בתובענות שעניינן מקרקעין בית משפט השלום מוסמך לדון בתביעות שהסעד המבוקש
--- סוף עמוד 11 ---

בהן הוא חזקה ושימוש במקרקעין, בעוד שתביעת בעלות נתונה לסמכותו של בית המשפט המחוזי (ראו: סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפטע"א 27/77 טובי נ' רפאלי, פ"ד לא(3) 561 (1977)).

30.      שונים הם פני הדברים בכל הנוגע לסמכויותיו של בית הדין לעבודה. כאמור, סמכויות אלה אינן קבועות בחוק בתי המשפט, אלא בחוקים אחרים, ובראשם חוק בית הדין לעבודה. כאמור, סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה קובע באלו תובענות תהיה לבית הדין לעבודה סמכות ייחודית לדון, והוא נוקט לשם כך מבחנים שבהם ניתן מעמד מרכזי לשאלת העילה – בחלק מהעניינים סמכותו של בית הדין לעבודה נקבעת על-פי עילת התביעה, ובעניינים אחרים היא נקבעת הן על-פי עילת התביעה והן על-פי זהות הצדדים. כך למשל, בתביעה לפי סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה – הוא הסעיף הרלוונטי לענייננו – הוגדרה סמכותו של בית הדין על-פי זהות הצדדים (עובד ומעסיק) ועל-פי עילת התביעה (יחסי עבודה). אם כן, על מנת שתובענה תיכנס לגדר סמכותו של בית הדין לעבודה לפי סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה עליה לעמוד בשני מבחנים מצטברים בעלי יסוד "חיובי": ראשית, על הצדדים לתובענה להיות עובד ומעסיק, או מי ששררו ביניהם יחסי עובד ומעסיק בעבר (ראו: מנחם גולדברג, נחום פיינברג דיני עבודה כרך שלישי 25 (מהדורה חמישים ושש, 2014) (להלן: גולדברג ופיינברג)). שנית, עילת התביעה צריכה לנבוע מיחסי העבודה. עמידה בשני המבחנים האלו היא תנאי הכרחי, אך לא מספיק, מאחר שמצטרף אליהם מבחן שלישי, בעל יסוד שלילי – העילה אינה עוולה מפקודת הנזיקין. להשלמת התמונה, יצוין כי מבחן העילה מתווה את הגדרת הסמכויות גם במסגרת חלופות אחרות המנויות בסעיף 24(א) לחוק בית הדין לעבודה.

31.      אם כן, עילת התביעה היא גורם מרכזי המשפיע על התשובה לשאלה האם תביעה מסוימת נתונה לסמכותו של בית הדין לעבודה. מטעם זה, יש להוסיף ולבחון מהי משמעותו של המונח עילת תביעה בהקשר זה. השופט (כתוארו אז) י' זוסמן כבר עמד על כך ש"הדיבור 'עילת התביעה' אינו חד-משמעי, ומשהוגדר, אין כוח ההגדרה יפה אלא לעניין פלוני בלבד" (ע"א 167/63 ג'ראח נ' ג'ראח, פ"ד יז 2617, 2624 (1963)). משמעות המונח "עילה ביחסי עבודה" לפי סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה כבר נדונה בפסיקתו של בית משפט זה והובנה כמכוונת למכלול העובדות המולידות זכות (או חובה) הנובעת מיחסי העבודה או זכות שמקורה במשפט העבודה (ע"א 6636/01 ארגמן טורס בע"מ נ' הוברמן, [פורסם בנבו] פסקה 10 (9.4.2003); עניין
--- סוף עמוד  12 ---

פי.או.אס, בעמ' 514). לעומת זאת, משמעות המונח "עילה בפקודת הנזיקין" היא מצומצמת יותר ומכוונת לאותם מצבים שבהם מקור ההגנה על הזכות הנטענת בדין המהותי הוא עוולה בפקודת הנזיקין (גם אם מקורה של אותה זכות ביחסי העבודה). כאמור, תביעות שבין עובדים ומעסיקים שעילתן נזיקית הוצאו מגדר סמכותו של בית הדין לעבודה בסעיף זה. תביעות אלה אמורות להתברר בבתי המשפט האזרחיים.  

כללי הסמכות העניינית והקשיים המתעוררים כתוצאה מפיצול הדיון בין ערכאות

32.      הגדרת סמכויותיהם של בתי הדין לעבודה, מחד גיסא, ושל בתי המשפט האזרחיים, מאידך גיסא, מובילה מטבע הדברים ל"חלוקת תפקידים" שתוצאתה היא, לא אחת, פיצול של הדיון בסכסוך הנטוש בין צדדים בין שתי ערכאות. אכן, כללי הסמכות העניינית אשר מסדירים את חלוקת ההתדיינויות בין הערכאות השונות מעוררים מעת לעת קשיים לא מעטים (ראו באופן כללי: יששכר רוזן-צבי ההליך האזרחי 293-278 (2015) (להלן: רוזן-צבי)). המקרה שלפנינו מהווה אך דוגמה לקשיים המתעוררים בניסיון ליישם את כללי הסמכות העניינית באזור הדמדומים שבין בית המשפט האזרחי לבית הדין לעבודה.

33.      מצב דברים אחד שבו מתחייב לכאורה פיצול של ההתדיינות נוגע למקרים שבהם רק חלק מן העילות הנטענות בכתב התביעה מסורות לסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה, בעוד עילות אחרות מוחרגות מסמכותו (למשל, כאשר חברה תובעת עובד שכיהן בה גם כדירקטור באופן שמחייב הגשת תביעה הנוגעת לחובות שצמחו מכוח חוזה העבודה לבית הדין לעבודה והגשת תביעה נפרדת בנוגע לחובות האמון ותום הלב שחב הדירקטור לחברה). במצב דברים כזה אין לכאורה מנוס מפיצול הדיון לערכאות השונות (ראו: עניין פי.או.אס, בעמ' 527-516).

34.      מצב דברים שני שעלול להוביל לפיצול ההתדיינות נסב על מקרים שבהם מוגשות תובענות הדדיות הנסבות על מערכת נסיבות זהה, כאשר אחת מבוססת על עילות שבסמכותו של בית הדיןלעבודה והשנייה על עילות שמוחרגות מסמכותו. גם אז, ככלל, אין מנוס מבירור של כל תובענה בערכאה אחרת (הדין מתיר להגיש בבית הדין לעבודה תביעה שכנגד לעניין "כל זכות ותביעה" של הנתבע, וזאת "בלבד שהעילה לתובענה שכנגד היא בתחום סמכותו של בית הדין" (תקנה 34 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991) (להלן: תקנות בית הדין לעבודה)). זהו
--- סוף עמוד 13 ---

המקרה בענייננו, שבו עם סיום יחסי העבודה בין מורן לבין החברה הגישו השתיים תביעות הדדיות הנוגעות, בצורה זו אחרת, לתקופה שבה עבדה מורן בחברה.

35.      מצב דברים שלישי שמוביל בהכרח לפיצול ההתדיינות מתמקד במקרים שבהם הדבר נובע מזהות הצדדים. כך למשל, פיצול הדיון בין בית הדין לעבודה לבין בית המשפט האזרחי הופך לא אחת למחויב המציאות מקום בו תביעה בין עובד למעסיק שעילותיה מבוססות על יחסי העבודה כוללת גם בעלי דין נוספים שלא מתקיים בעניינם מבחן "זהות הצדדים" של עובד ומעסיק (כמו במקרה שלפנינו, שבו תביעת החברה הוגשה גם נגד צחי, שאינו עובד החברה).

36.      הקשיים שתוארו עד כה מעוררים חשש לבזבוז משאבים (הן לצדדים והן למערכת המשפט) ולהכרעות סותרות (ראו: עניין פי.או.אס, בעמ' 519, 528; רע"א 363/08 פרפרה נ' קופת חולים מאוחדת, [פורסם בנבו] פסקה 10 (23.11.2009) (להלן: עניין פרפרה)). בהקשר זה נפסק כי אין די בשיקולי יעילות בלבד כדי למנוע את פיצול הדיון בין ערכאות מקום בו יש להכריע בעילות שבסמכות הייחודית של בית הדין לעבודה לצד עילות שאינן בסמכותו. עם זאת, פרשנות הוראותיו של חוק בית הדין לעבודה באופן שמונע את פיצול הדיון תהיה בדרך כלל עדיפה, ככל שהיא עולה בקנה אחד עם לשון החוק ותכליתו (ראו: עניין פי.או.אס, בעמ' 522-519; עניין פרפרה, בפסקה 10; עניין אגד, בפסקה 47).

37.      להשלמת התמונה, יצוין כי קשיים הנובעים מסיווג הליכים שונים בין ערכאות שונות אינם חדשים והם מתגלים גם בתחומי משפט אחרים (באופן כללי, ראו: רע"א 3749/12 בר-עוז נ' סטר,[פורסם בנבו] פסקאות 11-6 לפסק דינו של הנשיא א' גרוניס (1.8.2013)). עם זאת, לפחות לחלק מהקשיים שתוארו לעיל נמצאו בחקיקה "פתרונות" בהקשרים אחרים. כך למשל, ביחס לקושי המתעורר במקרה של תביעות הדדיות שנתונות על פני הדברים לסמכותן של ערכאות שונות. במקרה כזה נקבע שבית משפט השלום מוסמך לדון בתביעה שכנגד לתביעה אזרחית "שנושאן אחד או שהן נובעות מאותן נסיבות, יהיה שוויו של נושא התביעה שכנגד אשר יהיה" (סעיף 51(א)(4) לחוק בתי המשפט). בהמשך לכך, בית המשפט המחוזי מוסמך לדון בתביעה שכנגד "אף אם אותו עניין או אותה תביעה הן בסמכותו של בית משפט השלום" (ס' 40(1) לחוק בתי המשפט).

שתי שאלות המחייבות מענה: "עילה" ביחסי עבודה ו"עילה" בפקודת הנזיקין

--- סוף עמוד 14 ---


38.      כפי שכבר הוסבר – על מנת לברר האם סמכות הדיון מסורה לבית הדין לעבודה לפי סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה או לבית המשפט האזרחי צריכים להתקיים שלושה תנאים: זהות הצדדים (עובד ומעסיק); עילתו של הסכסוך ביחסי עבודה; וזיהויה של העילה ככזו שאינה בפקודת הנזיקין. בענייננו, בכל הנוגע לסכסוך שבין החברה למורן, אין ספק שמתקיים התנאי הראשון. עם זאת, יש להוסיף ולבחון עוד שתי שאלות: האם הסכסוך נובע מיחסי העבודה והאם עילתו היא בפקודת הנזיקין. בטיעוניהם בפנינו התמקדו הצדדים בשאלה האחרונה. בכך, היטשטשה העובדה שלמעשה יש להקדים ולבחון האם מדובר בסכסוך שעילתו ביחסי עבודה.

שאלה ראשונה: מהו סכסוך שעילתו ביחסי עבודה

39.      אם כן, מהו סכסוך שעילתו ביחסי עבודה? התשובה העיונית על כך היא פשוטה: זהו סכסוך שבו המחלוקת בין הצדדים נסבה על זכויות וחובות הנובעות מן היחסים החוזיים שבין עובד למעסיק או מן החקיקה בתחום העבודה. הקשיים שעשויים להתעורר כאן אינם עקרוניים אלא יישומיים. כיצד ניתן לדעת בשלב המקדמי של הסכסוך האם עילתו היא ביחסי עבודה אם לאו? לבחינתה של שאלה זו נפנה כעת.

40.      המקור העיקרי למענה על השאלה מהי עילתו של הסכסוך הוא כמובן כתב התביעה. אין צריך לומר שלהכרעה בשאלת הסמכות על-פי כתב התביעה בלבד יתרונות ברורים, שעניינם פשטות ויעילות, ואלה הם פני הדברים בכל הנוגע ל"מיונו" של סכסוך בין בתי המשפט השייכים למערכת הכללית לפי "מבחן הסעד" (ראו: ע"א 2846/03 ריצ'ארד ב' אלדרמן, עו"ד נ' ארליך, פ"ד נט(3) 529, 535-534 (2004) (להלן: עניין אלדרמן)). עם זאת, אין לפסול את האפשרות שבמקרים מסוימים יידרש בית המשפט גם לעובדות הנטענות בכתב ההגנה על מנת להכריע אם עילתה של התביעה היא יחסי עבודה בין הצדדים. כזכור, המבחן התשתיתי באשר לסמכותו של בית הדין לעבודה לפי סעיף 24(א)(1) לחוק הוא מבחן העילה. בשונה ממבחן הסעד אשר נוהג בערכאות שחל עליהן חוק בתי המשפט, מבחן זה עשוי להצריך, לפחות בחלק מהמקרים, לבחון גם את כתב הטענות הנגדי שהוגש (ראו: עניין אלדרמן, בעמ' 534).
 
41.      דוגמה להיזקקות גם לכתב הטענות הנגדי ניתן להביא מן הדין החל על סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה. כאשר מתעוררת השאלה האם סכסוך מסוים נופל
--- סוף עמוד 15 ---

לגדר סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה ניתן לבחון לעתים גם את כתב הטענות הנגדי שהוגש (ראו: רע"א 6558/99 חבס נ' חבס, פ"ד נד(4) 337, 345 (2000); ע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(6) 295, 310-309 (2002); שאול שוחט, דוד שאוה סדר הדין בבית המשפט לענייני משפחה 151-149 (2009); רוזן-צבי, בעמ' 341-340). בעניין פי.או.אס כבר נקבע שהמונח "עילה" בהקשרו של סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה שונה מן המונח "עילה" בהקשרו של חוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה-1995 ואינו מכוון להתחקות אחר "מקור הסכסוך" (שם, בעמ' 514-513)). עם זאת, ובשינויים המחויבים, גם כדי להשיב על השאלה האם עילת התביעה היא ביחסי עבודה לא ניתן להסתפק תמיד בכתב התביעה בלבד. כמקרה קיצון ניתן להעלות על הדעת מצב שבו מעסיק יגיש תביעה ויבחר – במכוון – שלא להזכיר קיומם של יחסי עבודה עם הנתבע. ניתן להעלות בהקשר זה גם דוגמאות פחות קיצוניות מזו. טלו למשל מקרה שבו המעסיק מגיש לבית המשפט המחוזי תביעה נגד עובד בטענה שהאחרון לא השיב לו כספי הלוואה שקיבל לצורך בניית בית. על פני הדברים, מדובר בהתקשרות חוזית שאינה קשורה לתנאי העבודה בין הצדדים (ראו: ע"א 4506/91 אהרוני נ' א.ש.ת כספים בע"מ [פורסם בנבו] (7.7.1994)). אולם, אין לשלול את האפשרות שבכתב ההגנה יטען העובד כי ההלוואה ניתנה כחלק מתנאי העבודה שלו, ואף יוסיף שהובטח לו על-ידי המעסיק כי אם יעמוד ביעדים מסוימים בעבודתו הוא לא יידרש להשיב את סכום ההלוואה במלואו או במועד שנקבע לכך במקור. עוד עשוי העובד לטעון, למשל, כי המעסיק נוהג להעניק תמריצים מסוג זה לעובדיו.

42.      אם כן, אין מוצא מן המסקנה שעל מנת להכריע בשאלה האם מדובר בסכסוך שעילתו ביחסי עבודה לא ניתן להסתפק תמיד בעיון בכתב התביעה. לכאורה, יש בתוצאה זו שהגענו אליה כדי להטריד, בשל המורכבות הכרוכה בהכרעה בשאלת הסמכות רק לאחר עיון גם בכתב הטענות הנגדי. עם זאת, כפי שנסביר להלן, קושי זה אינו צפוי להתעורר במקרים שבהם כל עילות התביעה הן בנזיקין, ואז ממילא הסמכות מסורה לבית המשפט האזרחי, ואפילו עילתו של הסכסוך היא ביחסי עבודה. על כן, ניתן לכאורה להקדים את בדיקת השאלה האם עילות התביעה הן בנזיקין, והמענה על שאלה זו יינתן, כפי שנסביר להלן, על-פי כתב התביעה בלבד. מכל מקום, על מנת להציג את הסוגיה בבירור נדון בהמשך בשאלות על-פי סדר הופעתן בסעיף 24(א)(1) לחוק.

שאלה שנייה: מהו סכסוך שעילתו בפקודת הנזיקין? – הקושי הכרוך בעילות נזיקיות הצומחות בתוך עולם חוזי


--- סוף עמוד 16 ---

43.      ככלל, כפי שנראה, יש לומר שעילתו של הסכסוך היא בפקודת הנזיקין כאשר התביעה מושתתת על אחת העוולות המנויות בפקודה זו. אכן, יש מצבים שבהם לכאורה קיימת קרבה בין דיני הנזיקין לדיני החוזים ואפשר שקיימת גם עילה חוזית, בצידה של העילה הנזיקית. אולם, הפררוגטיבה להגדיר את עילות התביעה היא של התובע. אל המסקנה הזו הגענו לאחר בחינה מדוקדקת של שתי גישות מנוגדות שהוצגו לפנינו בעניין, כפי שמוסבר בפסקאות הבאות.

44.      המערערים הדגישו בטיעוניהם כי "כל העניינים הנטענים בכתב התביעה [שהגישה החברה – ד' ב' א'] הינם תולדה של הסכם העבודה... והם נסבים סביב יחסי העבודה ותנאי העבודה". על כן, לשיטתם, העובדה שהחברה ניסחה את התובענה כך שתכלול עילות נזיקיות אינה צריכה להעלות או להוריד ממהותה של התביעה. לגישתם, לצורך הכרעה בתובענות מן הסוג שהגישה החברה יש להידרש על-פי רוב לפרשנותם של הסכמי עבודה: על בית המשפט לקבוע מהם התנאים שנקבעו בהסכם העבודה (תוך התייחסות לאפשרות כי החוזה המקורי עבר שינויים לאורך יחסי העבודה) ולבחון האם הופרו חובות אמון ותום לב אשר צמחו מכוח יחסי העבודה. תחומים אלה נוגעים, כך נטען, לליבת מומחיותם של בתי הדין לעבודה. אם כן, לפי גישה זו, כאשר התביעה נובעת מהפרתו של חוזה העבודה, ואף נוגעת להפרת האמון במערכת יחסים זו – המדובר בתביעה שנטועה בתחומי המומחיות של בית הדין לעבודה.

45.      במלים אחרות, עמדתם של המערערים היא שיש לפרש באופן מצמצם את החריג הקבוע בסעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה ("ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]"). לפי פרשנות זו, עילות נזיקיות שנוגעות במישרין לחוזה העבודה אינן מוצאות מגדר סמכותו של בית הדין לעבודה. בהתאם לה, את העילות הנזיקיות כדוגמת "גזל" ו"תרמית" יש לראות ככאלה שנסבות על חוזה העבודה בין העובד לבין המעסיק, היינו כעילות חוזיות או "מעין-חוזיות" ביחסי עבודה.

46.      במבט רחב יותר, ניתן לומר כי הדיון בזיקתן של עילות הגזל והתרמית למערכת החוזית שבין העובד למעסיק הוא מורכב בשל טשטוש התחומים שנוצר, במהלך השנים, בין דיני החוזים לדיני הנזיקין, ואף זכה לתיאור מוקצן בספרו הידוע של גרנט גילמור על "מות החוזה" (ראו: GRANT GILMORE, THE DEATH OF CONTRACT (1974)). אין צורך להחזיק בגישה זו על מנת להודות בכך שלא אחת, אותה מסכת
--- סוף עמוד 17 ---

עובדתית מצמיחה עילות משני מקורות משפטיים – דיני החוזים ודיני הנזיקין (ראו: אהרן ברק "פיצויים" דיני נזיקין: תורת הנזיקין הכללית 629 (גד טדסקי עורך, מהדורה שנייה, 1976) (להלן:תורת הנזיקין הכללית); דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך א 87-83 (1991) (להלן: פרידמן וכהן); עמוס הרמן מבוא לדיני נזיקין 332-325 (2006); יהודה אדר "מדוע נכון לאחד את  התרופות בחוזים ובנזיקין? תשובה לפרופ' דגן" משפטים לו 357, 368-363 (2007)). לכך ניתן להוסיף כי באופן ספציפי, בין עוולת התרמית לבין עילות חוזיות רב לעתים הדומה על השונה (ראו: פרידמן וכהן, בעמ' 87-85. עדה בר-שירה "התרמית" 7 דיני הנזיקין: העוולות השונות (גד טדסקי עורך, 1982) (להלן: בר-שירה)). למעשה, אף בית משפט זה נתן ביטוי מסוים לתהליך של טשטוש התחומים בין דיני החוזים לדיני הנזיקין האמור בהתייחסו להיקף סמכותו של בית הדין לעבודה (ראו: בג"ץ 1206/06 חזן אריה ובנו בע"מ ע"י מנהלה עמי חזן נ' בית הדין לעבודה, [פורסם בנבו] פסקה ה(2) (23.4.2006)).

47.      תהליך זה מהווה מקור השראה נוסף לעמדתם של המערערים הסבורים כי העובדות אשר עומדות בבסיס תביעתה של החברה מצמיחות עילות ביחסי עבודה שהן חוזיות באופיין (גם אם הן נוסחו וסווגו על-ידי החברה כעילות נזיקיות).

48.      מנגד, הנימוק המרכזי העומד בבסיס הגישה המצדדת בהתייחסות לגזל ותרמית כאל עילות בנזיקין, המסורות ממילא לשיפוטם של בתי המשפט האזרחיים, נשען על לשון החוק. חוק בית הדין לעבודה נוקט בלשון ברורה, אשר מחריגה במפורש את העילות הקבועות בפקודת הנזיקין מסמכותו של בית הדין לעבודה. לא זו אף זו, חוק בית הדין לעבודה גם קובע, בסעיף 24(א)(1ב) לו, רשימה של עוולות ספציפיות שכן יוכנסו לגדר סמכותו של בית הדין לעבודה (העוולות של גזל ותרמית, כאמור, אינן נכללות ברשימה זו). ניתן ללמוד מכך כי כשהמחוקק סבר שעוולות מסוימות צריכות להתברר בבית הדין לעבודה – הוא הורה על כך במפורש. יתרה מכך, כפי שיתואר בהמשך, הרציונאל המרכזי שעמד בבסיס הכנסת העוולות המנויות בסעיף 24(א)(1ב) לחוק בית הדין לעבודה לגדר סמכותו של בית הדין היה הזיקה ההדוקה של עילות אלה לסכסוכים הנוגעים לשביתה ולסכסוכי עבודה קיבוציים.

ההיסטוריה החקיקתית וחוקים משיקים

49.      ההיסטוריה החקיקתית של חוק בית הדין לעבודה ושל החוקים המשיקים לו אף היא בעלת רלוונטיות לענייננו, ואף בה ניתן למצוא פנים לכאן ולכאן. מחד גיסא, ניתן להצביע על מגמה של הרחבה הדרגתית של סמכותו של בית הדין לעבודה לדון
--- סוף עמוד 18 ---

בעילות תביעה נזיקיות (בהשוואה לנקודת המוצא של חוק בית הדין לעבודה בנוסחו המקורי). מאידך גיסא, חרף התהליך האמור, הכלל הבסיסי נותר בעינו: למעט החריגים שצוינו, עילות תביעה בנזיקין אינן מסורות לבית הדין לעבודה.

50.      ההרחבה ההדרגתית בסמכותו של בית הדין לעבודה לדון בתביעות נזיקין – במהלך השנים ניתן להצביע על תהליך של הרחבת הסמכות של בית הדין לעבודה לדון בתביעות נזיקין. תהליך זה החל כבר בשנת 1972 עת נחקק חוק יישוב סכסוכי עבודה (תיקון מס' 2), התשל"ב-1972 אשר הוסיף בחוק בית הדין לעבודה את סמכותו לדון בעילות של גרם הפרת חוזה והפרת חובה חקוקה. בהקשר זה, דברי ההסבר להצעת חוק יישוב סכסוכי עבודה (תיקון מס' 2), התשל"ב-1971, ה"ח 965, 63 התייחסו לרציונל המקורי שתמך בהחרגתן של עילות התביעה בנזיקין מסמכותו של בית הדין לעבודה והדגישו כי "הכוונה הייתה לעילות הנובעות מרשלנות במקרה של תאונה בעבודה וכיו"ב. לא כן באשר לעילות הנובעות מסכסוך עבודה, שמן הראוי כי יידונו בבית הדין לעבודה" (שם, בעמ' 68. ההדגשה הוספה – ד' ב' א'). ראו עוד: רות בן-ישראל "תפקידו ומקומו של בית-הדין  לעבודה במערכת המשפט הישראלית" הפרקליט לט 477, 483 (1990)).  

51.      תיקוני חוק מאוחרים יותר נתנו גם הם ביטוי למדיניות מרחיבה ביחס לסמכותו של בית הדין לעבודה ככל שהסכסוך נובע מיחסי העבודה בין הצדדים. בדברי ההסבר שנלוו להצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט-2009, ה"ח 348, 576, שנועדה להסמיך את בית הדין לעבודה לדון גם בתובענות מכוח חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (ואף הובילה לכך בפועל – עם חקיקתו של חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט-2009)) נאמר:

"לאחרונה החלה תופעה של הגשת תביעות לבתי המשפט האזרחיים, שעילתן לשון הרע בקשר ליחסי עבודה... לאור הקשר המהותי של התביעות ליחסי עבודה, מוצע לתקן את סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, להרחיב את סמכויותיו של בית הדין האזורי לעבודה ולקבוע כי תובענות במסגרת יחסי עבודה, שעילתן בפרסום לשון הרע כמשמעותו בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965... יבואו לפתחו של בית הדין לעבודה. זאת בהתחשב בהתמחותו של בית הדין לעבודה לדון בסכסוכים שביחסים האמורים" (ההדגשה הוספה – ד' ב' א').


--- סוף עמוד 19 ---

           דוגמה נוספת למגמה זו ניתן להביא מדברי ההסבר שנלוו להצעת חוק בית הדין לעבודה (תיקון מס' 25) (סמכות בית דין אזורי), התשנ"ו-1995, ה"ח 2435, 134, אשר נסבה על הסמכתו של בית הדין האזורי לעבודה לדון בתובענות שעילתן בהסגת גבול במיטלטלין (סעיף 31 לפקודת הנזיקין) והסגת גבול במקרקעין (סעיף 29 לפקודת הנזיקין). אף הצעה זו הובילה לתיקון החקיקתי (בחוק בית הדין לעבודה (תיקון מס' 25), התשנ"ו-1996).

52.      הכרה בבית הדין לעבודה כערכאה המוסמכת לדון בעילות בעלות אופי נזיקי קיבלה ביטוי גם בחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק עוולות מסחריות), אשר קובע בסעיף 22שלו כי לבית הדין לעבודה תהא סמכות ייחודית לדון בתובענות שעניינן גזל סוד מסחרי הנובעות מיחסי עבודה. העוולה של גזל סוד מסחרי אינה נכללת בפקודת הנזיקין (אלא, כאמור, בחוק עוולות מסחריות), אך היא נחשבת לעוולה בנזיקין, ועל הפרתה חלה פקודת הנזיקין (ראו: סעיף 11 לחוק עוולות מסחריות).

53.      גם העובדה שטענה לשלילת הזכאות לפיצויי פיטורין בשל התנהגותו הרעה של העובד (ובתוך כך, גם בגין פעולות של גניבה ומעילה), מתבררת בבית הדין לעבודה, עשויה להוות תימוכין לגישתם של המערערים (ראו: סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 (להלן: חוק פיצויי פיטורים). כן ראו למשל: ע"ע 300075/96 אבלין נ' קליין [פורסם בנבו] (2.7.2001); ס"ע (חיפה) 1551-02-09 זידאני נ' מאפיית דוידוביץ' ובניו בע"מ [פורסם בנבו] (2.9.2014)). זאת, חרף העובדה שאופי ההתדיינות בטענות אלה אינו זהה לדיון בתביעה שעניינה מעילה על כל פרטיה ודקדוקיה (בין השאר, משום שהדיון בעניין שלילתם של פיצויי פיטורים אינו מחייב לברר את שיעורו המדויק של הנזק שנגרם למעסיק. לעניין המומחיות הכרוכה בבירור תביעות נזיקיות, ראו עוד להלן בפסקה 56).

54.      מהמקובץ עולה אפוא שעמדתם הפרשנית של המערערים אינה מופרכת כל עיקר. לכאורה, פרשנות זו נהנית מיתרון ברור הנעוץ בכך שטענות הדדיות בין העובד למעסיקו בנוגע למסכת עובדתית דומה יתבררו באותה ערכאה. אם תתקבל גישה זו ייפתרו בכך קשיים דיוניים רבים, הנובעים מפיצול הדיון בין הערכאות.

55.      הכלל בדבר החרגתן של עילות מפקודת הנזיקין מסמכות בית הדין נותר בעינו – מנגד, ניתן לטעון כי דווקא הרחבת סמכותו של בית הדין לעבודה לדון בעילות נוספות
--- סוף עמוד 20 ---

כדוגמת עוולה אזרחית לפי חוק איסור לשון הרע וגזל סוד מסחרי מלמדת כי המחוקק בחר לבדל עילות נזיקיות ספציפיות שבהן הוא הסמיך את בית הדין לעבודה לדון, והותיר את יתרת המקרים הנזיקיים לבירור בבית המשפט האזרחי. כמו כן, הענקת סמכויות לבית הדין לעבודה לדון בעוולות הנזיקיות המנויות בסעיף 24(א)(1ב) נבעה בעיקרה מהזיקה ההדוקה של עילות אלה לסכסוכים הנוגעים לשביתה, ולא הורחבה מעבר להקשר זה (ראו גם: רות בן-ישראל "אחריות בשל נזקים שנגרמו  עקב שביתה" עיוני משפט יד 149, 158 (1989)). אם כן, כוונת המחוקק בהסמכת בית הדין לעבודה לדון בעוולות אלה הייתה להעניק לבית הדין לעבודה סמכות לברר תובענות שהעימות בין מימוש חירות השביתה לבין דיני הנזיקין מצוי במוקדן (שם, בעמ' 158). כך למשל, אם קבוצת עובדים עורכת במסגרת שביתה משמרת מחאה בתחומי המפעל או מחזיקה ברכוש של המעסיק – הסמכות לדון בסכסוך בין הצדדים תהא נתונה לבית הדין לעבודה (אפילו תושתת התובענה שהוגשה על-ידי המעסיק על עילות של הסגת גבול במקרקעין או הסגת גבול במיטלטלין. ראו: דברי ההסבר בהצעת חוק בית הדין לעבודה (תיקון מס' 25) (סמכות בית דין אזורי), התשנ"ו-1995, ה"ח 2435, 134); דב"ע נז/41-27 ההסתדרות הכללית – מכתשים מפעלים כימיים בע"מ, [פורסם בנבו] פד"ע ל 449, 475-474 (1997)).

שיקולי מומחיות

56.      שיקולים נוספים החשובים לענייננו נוגעים למומחיותם היחסית של בתי המשפט האזרחיים ושל בתי הדין לעבודה. לכאורה, טענה נוספת התומכת בגישת החברה והיועץ המשפטי לממשלה היא שהמומחיות בתחום דיני הנזיקין, לרבות בעילות שעניינן גניבה, מסורה לבתי המשפט האזרחיים. בהקשר זה יצוין, כי חוק בית הדין לעבודה אינו החוק היחיד שמבחין בין עילות נזיקיות לבין עילות אחרות בכל הנוגע לסמכותו של בית הדין לעבודה. כך למשל, סעיף 54(ב) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 קובע כי "לבית הדין לעבודה תהיה סמכות ייחודית לדון בכל תובענהלמעט תביעת נזיקין, שבין מבוטח או מי שהוא טוען שהוא מבוטח לבין שר הבריאות, המנהל, המוסד, קופת חולים, נותן שירותים לפי חוק זה" (ההדגשה אינה במקור – ד' ב' א'). חלוקת הסמכויות שנקבעה בהוראת חוק זו עמדה למבחן במספר פסקי דין של בית משפט זה, שבהם הושם דגש בהבחנה בין תביעות נזיקית לבין תביעות שעילתן בחוק סוציאלי, ונקבע כי הבחנה זו מצדיקה את הפרדת הסמכויות בין בתי המשפט האזרחיים לבין בתי הדין לעבודה (ראו למשל: רע"א 1001/11 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' שירותי בריאות כללית, [פורסם בנבו] פסקה 17 (18.7.2011); רע"א 7325/12
--- סוף עמוד 21 ---

 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מכבי שירותי בריאות, [פורסם בנבו] פסקה 9 לפסק דינו של השופט י' עמית (12.11.2013); עניין פרפרה, בפסקה 8).

57.      להתמחותם של בתי המשפט האזרחיים בנזיקין ניתן משקל מיוחד בכל הנוגע להכרעה בשאלת הסמכות – האם לבית המשפט האזרחי או לבית הדין לעבודה – גם בהקשרים אחרים, כמו מתן תשובה לשאלה היכן תתברר תובענה שנסבה על מקרה של בעילה אסורה ואונס במקום העבודה (ראו: רע"א 7146/13, בפסקה ה') או תובענה נגד הביטוח הלאומי אשר מושתתת כולה על עילה מפקודת הנזיקין (עב"ל (ארצי) 617-09 המוסד לביטוח לאומי נ' מימון [פורסם בנבו] (29.7.2010) (להלן: עניין מימון)).

שיקולי יעילות

58.      לכאורה, אילו כפות המאזניים היו מעויינות בין הפרשנויות המתחרות ראוי היה לתת עדיפות לאותה פרשנות שמונעת את פיצולן של התדיינויות הנסבות על אותה מערכת עובדתית. אולם, למעשה, לא ניתן לומר כי בסוגיה שבפנינו ניתן לאתר פרשנות המונעת באופן מלא את פיצול ההתדיינות. כך למשל, הכרה בסמכותם של בתי הדין לעבודה לדון גם במקרים של מעילות מובהקות מעוררת קושי במצבים שבהם היו מעורבים במעשה המעילה גם צדדים שלישיים. כפי שצוין, קושי זה ניתן להדגמה גם במקרה דנן, שבו גם הכרה בסמכותו של בית הדין לעבודה בעניינה של מורן לא תמנע את פיצול ההתדיינות – כך שההתדיינות מול צחי תימשך בערכאות האזרחיות בעוד ההתדיינות מול מורן הייתה מתקיימת בבית הדין לעבודה. מנגד, איחוד הדיון תחת בית המשפט האזרחי אינו אפשרי על פי לשון החוק, בשים לב לסמכות הייחודית שהוקנתה לבית הדין לעבודה לדון בעילות התביעה שהוגשה על-ידי מורן, שהן עילות בין עובד למעסיק הנובעות מיחסי העבודה.

סיכום ביניים

59.      עד כה, ראינו כי בשאלה היכן ראויות להתברר תובענות מן הסוג דנן ישנם שיקולים לכאן ולכאן. מחד גיסא, קיימים טעמים טובים השוקלים לטובת בירור מכלול התובענות הנוגעות למעילה בכספי מעסיק בבית הדין לעבודה: מומחיותו של בית הדין לעבודה לדון בעילות בין עובד למעסיקו הנסבות על חוזה ויחסי העבודה; הקירבה בין העילות הנזיקיות בתובענות מסוג זה לעילות חוזיות; והמגמה המשתקפת מהליכי חקיקה שונים להקנות לבית הדין לעבודה סמכות לדון גם בעילות בעלות אופי נזיקי. מאידך גיסא, קיימים שיקולים כבדי משקל התומכים בהשארת הדיון בתביעה הכוללת
--- סוף עמוד 22 ---

עוולות נזיקיות בבתי המשפט האזרחיים: לשונו הברורה של חוק בית הדין לעבודה ומומחיותם של בתי המשפט האזרחיים לדון בעילות נזיקיות. ברקע הדברים – עומדים גם שיקולי יעילות והשאיפה למזער את האפשרות להכרעות סותרות.

מהי הגישה העדיפה?

60.      מבין שתי הגישות הפרשניות שנבחנו לעיל, בחרנו לאמץ, בעיקרם של דברים, את הגישה שהוצעה על-ידי החברה והיועץ המשפטי לממשלה בכל הנוגע לייחוד הסמכות לדון בעילות שבפקודת הנזיקין לבתי המשפט האזרחיים. אנו סבורים שגישה זו הולמת יותר את לשונו של חוק בית הדין לעבודה בנוסחו הנוכחי ואת התפיסה המקובלת ביחס למומחיותם היחסית של בית הדין לעבודה ושל בית המשפט האזרחי.

61.      קו תיחום הסמכויות שקבע המחוקק בסעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה הוא ברור ומפורש (גם אם מעורר לעתים קשיים ביישום), והוא מבחין בין עילות שבפקודת הנזיקין לבין עילות אחרות. הבחנה זו באה לביטוי הן בסעיף 24(א)(1) לחוק, שבו מוחרגת סמכותו של בית הדין מלדון בעילות שמקורן בפקודת הנזיקין; הן בסעיף 24(א)(1ב) לחוק שבו נקבעה קבוצה סגורה של עוולות שבהן מוקנית לבית הדין הסמכות לדון. ספק אם ראוי לסטות מהסדר זה, הבנוי במתכונת של כלל וחריג לכלל באותו סעיף חוק ממש, גם אם מתקיימים טעמים פרשניים לא מבוטלים לכך (השוו גם לעניין אגד, בפסקאות 41-36). עמד על כך בית הדין הארצי בעניין מימון:

"לטעמנו, הסמכות להיזקק לתביעות מכוח הפקודה מצריכה הוראה ברורה ומפורשת בדין, כפי שנמצא בהתייחס לסמכות בית הדין שנקבעה מפורשות ובמדויק, לדון בעוולות אחדות לפי פקודת הנזיקין בקשר לסכסוך עבודה. כך נמצא בסעיף24(א)(1ב) לחוק בית הדין לעבודה על פיו לבית הדין נתונה הסמכות 'לדון בתובענה שעילתה בסעיפים 29, 31, 62 או 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] בקשר לסכסוך עבודה', וכן בסעיף24(א)(1ד) כפי שתוקן לאחרונה, ולפיו נתונה לבית הדין סמכות לדון בתביעה שעילתה בעוולת לשון הרע [...] נמצאנו למדים אפוא, כי אין בדין הסמכה כללית לבית הדין לדון בעוולות לפי פקודת הנזיקין, בין בקשר לסכסוך עבודה ובין בכלל".


62.      אכן, ככל הוראת חוק, גם את סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה יש לפרש על-פי תכליתו (ראו: עניין פי.או.אס, בעמ' 509; עניין אגד, בפסקה 36). בענייננו, לצד התכלית שעניינה ריכוז סכסוכים הנוגעים ליחסי עבודה בבית הדין לעבודה, ניצבת
--- סוף עמוד 23 ---

התכלית כי תובענות נזיקיות יתבררו בבית המשפט האזרחי (שלו המומחיות הכרוכה בבירור תובענות אלה). הגם שבמרוצת השנים הורחבה סמכותו של בית הדין לעבודה לדון גם בעילות נזיקיות, יש לייחס חשיבות לכך שהרחבה זו התבצעה על דרך של חקיקה. כמו כן, ככל שהדברים היו אמורים בעוולות מפקודת הנזיקין, ההרחבה התבטאה בעיקרה בנושאים הנוגעים לזכות השביתה, כמפורט לעיל. היבטים אלה מהווים משקל משמעותי בפרשנותו של סעיף 24(א)(1) לחוק ומטים את הכף לעבר בירור תובענות נגד עובדים בטענות לגניבה ומעילה בבית המשפט האזרחי (במסגרת המצב המשפטי הקיים). לשון החוק אינה שיקול שבו מסתיים התהליך הפרשני, אולם, כפי שראינו גם גישות פרשניות הדומות לגישה שהוצעה על-ידי המערערים ביחס לנוסחו העדכני של החוק אינן מובילות בהכרח לתוצאות טובות יותר.   

63.      כזכור, המערערים הדגישו בטענותיהם את הקשר ההדוק שבין טענות החברה בכתב התביעה לבין יחסי העבודה שבין מורן לחברה. בהקשר זה הם טענו כי בית המשפט המחוזי טעה בכך שקבע שאין להעביר את הדיון בתביעה שהגישה החברה לבית הדין לעבודה, "חרף העובדה כי מדובר במחלוקת הנובעת מיחסי עובד-מעביד בינו לבין המשיבה". אכן, תנאי הכרחי לכך שתביעה תידון בבית העבודה לפי סעיף 24(א)(1) לחוק היא שעילתה ביחסי עובד-מעסיק (זהו מבחן העילה). אולם, כפי שצוין, זהו לא תנאי מספק. מקום בו העילה הנטענת היא עוולה מפקודת הנזיקין, נשללת מבית הדין לעבודה הסמכות לדון בה, גם אם שני המבחנים האחרים מתקיימים. במלים אחרות, המערערים הצליחו לשכנע בטיעוניהם כי לפנינו תביעה שעילתה ביחסי עבודה, אך אין די בכך על מנת לקבוע כי הסמכות לדון בה נתונה לבית הדין לעבודה.

64.      אחד היתרונות של הגישה הפרשנית שמוצעת על-ידי החברה והיועץ המשפטי לממשלה הוא בפשטותה. בכל הנוגע לעילות התביעה כתב התביעה נשפט "על פניו" כבר עם פתיחתו של ההליך (וכידוע, על התובע לציין את העובדות המבססות את סמכותה של הערכאה אשר אליה הגיש את התביעה לדון בה (ראו: תקנה 9(5) לתקנות בית הדין לעבודה; תקנה 9(6) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984)). אם כתב התביעה מכיל עילות מפקודת הנזיקין – אזי נשללת סמכותו של בית הדין לעבודה לדון בהן, והסמכות נתונה לבית המשפט האזרחי. ויודגש: גם אם יש מקום להידרש לכתב ההגנה על מנת להכריע האם עילתה של התביעה היא ביחסי עבודה (ראו לעיל בפסקאות 41-40) הרי שאין בכך כדי להשליך על השאלה האם העילה היא "חוזית" או "נזיקית". התשובה לשאלה האחרונה תלויה במקור המשפטי בדין המהותי שעליו התובע בוחר לבסס את תביעתו, ואין באמור בכתב ההגנה כדי לשנות לעניין זה.

--- סוף עמוד 24 ---


65.      האמת ניתנת להיאמר: גם הבחירה בגישה המוצגת כאן אינה מובילה לפתרון אופטימלי. ראשית, כפי שצוין, היא עלולה להיות כרוכה בפיצול של ההתדיינות, ואף באופן תדיר. העילות הנזיקיות יידונו בערכאה האזרחית, ואילו שאר היבטיו של הסכסוך בין העובד למעסיק יידונו בבית הדין לעבודה. שנית, כפי שהוסבר, לא אחת התביעה הנזיקית שתתברר בבית המשפט האזרחי עלולה לערב בכל זאת הכרעות שנוגעות ליחסי העבודה בין הצדדים. אכן, בית המשפט האזרחי יכול להכריע בעניינים אלה באופן "אינצידנטלי", ובלבד שמדובר בשאלות שעלו "דרך אגב" (ראו: עניין פי.או.אס, בעמ' 518-516), אך במישור המדיניות רצוי היה שעניינים אלה יידונו עוד קודם ויוכרעו בבית הדין לעבודה.

חתירה לפתרון מיטבי: בין כללי הסמכות לכללי הכיבוד בין הערכאות

66.      על רקע כל השיקולים שהוצגו, ובאין פתרון "מושלם" במצב דהיום, אנו סבורים שיש לחתור לפתרון משולב המבוסס לא רק על כללי הסמכות אלא גם על העקרונות הנוגעים לכיבוד ההדדי בין ערכאות.

67.      לאחר ששקלנו את הדברים, אנו סבורים שיש ללכת בדרך הבאה: ככלל, כאשר התביעה מנוסחת כתביעה בנזיקין, היינו כתביעה המיוסדת על עוולה או עוולות הקבועות בפקודת הנזיקין, הסמכות לדון בה תהיה נתונה לבית המשפט האזרחי. יחד עם זאת, על מנת למנוע ניצול לרעה של חריג זה יש לעמוד על כך שבית המשפט האזרחי ידון אך ורק בעילות הנזיקיות, ולא בעילות שהסמכות לדון בהן נתונה לבית הדין לעבודה. לא למותר להזכיר כי תקנה 9(6) לתקנות סדר הדין האזרחי (בדומה לתקנה 9(5) לתקנות בית הדין לעבודה) מחייבת את התובע לציין בכתב התביעה את העובדות המקנות לבית המשפט את הסמכות לדון בעניינו. אם כן, הדעת נותנת כי מקום שבו הוגשה לבית המשפט האזרחי תביעה שהצדדים לה הם עובד ומעסיק והיא נוגעת למערכת היחסים ביניהם, על התובע לציין ולהסביר במפורש כי עילות התביעה הן נזיקיות (שהרי אם לא יעשה כן הסמכות לדון בתובענה תהיה נתונה לבית הדין לעבודה). זאת, כחריג לכלל שלפיו התובע אינו חייב לפרט מהי התשתית המשפטית המבססת את זכותו לקבל מן הנתבע את הסעד.

68.      ומה באשר לאותם מצבים שבהם הוגשה תביעה של מעסיק לבית המשפט האזרחי בטענה לגניבה ומעילה מצדו של עובד וכן תביעה של עובד בבית הדין לעבודה
--- סוף עמוד 25 ---

בקשר לזכויותיו (בדרך כלל, אגב סיום יחסי העבודה) הנסבות על מערכת עובדתית דומה ושאלות דומות? במקרים המתאימים, שדוגמה להם ניתן למצוא בענייננו, נכון יהיה להעדיף – כעניין של מדיניות וכיבוד הדדי בין ערכאות – נקיטה בהעמדת ההליך בבית המשפט האזרחי על בסיס העיקרון של "הליך תלוי ועומד" (Lis alibi pendens). כך, ההליך בבית הדין לעבודה יתברר קודם, ורק לאחר מכן יתברר ההליך בבית המשפט האזרחי. כידוע, לבית המשפט נתונה סמכות שבשיקול דעת לעכב בירור תובענה כאשר קיים הליך תלוי ועומד המעורר שאלות דומות, וזאת על יסוד שיקולים שעניינם יעילות הדיון, חסכון במשאביהם של בית המשפט ובעלי הדין ומניעת הכרעות סותרות (ראו: ע"א 9/75 אל-עוקבי נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד כט(2) 477 (1975) (להלן: ענייןאל-עוקבי); רע"א 346/06 חזאן נ' קלאב אין אילת אחזקות בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 4 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס (14.5.2006) (להלן: עניין חזאן)). נקיטה בדרך זו – בהתאם לכללים החלים על דוקטרינה של "הליך תלוי ועומד" – תוביל לכך שמכלול השאלות הנוגעות ליחסי העבודה יוכרעו בערכאה המתאימה לכך ביותר. קביעותיו של בית הדין לעבודה עשויות לשמש את בית המשפט האזרחי ולחייב את הצדדים גם בהתדיינות שבפניו לפי הכללים של מעשה בית דין, ככל שיש מקום לעשות כן (על המקרים שבהם ראוי להחיל מעשה בית דין, והשתק פלוגתא בפרט, במקרה שבו נדון סכסוך בבית הדין לעבודה לפני שנדון בבית המשפט האזרחי ראו: ע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תומרס, פ"ד נד(1) 642, 657 (2000); רוזן-צבי, בעמ' 663-661). לא למותר לציין, כי גם אם אין חפיפה מלאה בין כל השאלות שעשויות להתעורר במסגרת שתי התביעות ניתן לנקוט בעיכוב הליכים באמצעי זה של הליך תלוי ועומד (וראו: עניין אל-עוקבי, בעמ' 481)).

69.      חשוב להדגיש: אין מקום ליצור הליך של "מרוץ סמכויות" כך שהתביעה שתוגש קודם היא זו שתתברר ראשונה. מרוץ סמכויות כזה הוא מוכר (ולא חביב) בתחומי משפט אחרים, וראוי שלא לאמצו כאן (ראו והשוו: בג"ץ 8497/00 פייג-פלמן נ' פלמן, פ"ד נז(2) 118, 140-133 (2003); אריאל רוזן-צבי "הלכת ה'כריכה' ו'מירוץ הסמכויות'  והשפעתם על המשפחה ודיני המשפחה"עיוני משפט יד 67, 73-72 (1989)). הכלל צריך להיות שכאשר הוגשו הליכים בשתי הערכאות (ואפילו ההליך בבית הדין לעבודה נפתח לאחר ההליך בבית המשפט האזרחי) תינתן עדיפות לסיום הבירור בבית הדין לעבודה. אם כן, במקרה שמתנהל הליך בבית הדין לעבודה ומוגשת תביעה לבית המשפט האזרחי אשר מבוססת על שאלות דומות, ראוי כי תוגש בקשה לבית המשפט האזרחי להעמיד את ההליך שהוגש לפניו. הוא הדין במקרה שבו
--- סוף עמוד 26 ---

התביעה בבית הדין האזורי לעבודה הוגשה שעה שכבר מתנהל הליך בבית המשפט האזרחי. עם זאת, במקרים שבהם כבר התקדם משמעותית הדיון בהליך בבית המשפט האזרחי, עשויה להיות הצדקה לכך שבית המשפט האזרחי יימנע מעיכוב הדיון המתקיים בפניו. שיקולים נוספים שעשויים לסייע בהכרעה האם על בית המשפט להעמיד את ההליך שמתנהל לפניו הם: היקף השאלות המשותפות בשני ההליכים והיחס שלהם לשאלות הפרטניות; חלקו של הדיון בתנאי העבודה בשאלות המשותפות (ככל שהדיון בסוגיה זו רחב יותר ראוי שתתברר קודם התביעה בבית הדין לעבודה); הכרעתה של איזו ערכאה בשאלה שבמחלוקת תהווה מעשה בית-דין ביחס לערכאה האחרת; והאם הליך אחד עשוי לייתר את האחר (ראו והשוו: רע"א 2598/91 וולפסון נ' וולפסון, פ"ד מה(5) 816, 817 (1991); עניין חזאן, בפסקה 4; עניין פרפרה, בפסקאות 12-11). אכן, כאשר ענייננו בסוגיה של "הליך תלוי ועומד" וכיבוד הדדי בין ערכאות הכללים אינם יכולים להיות מנוסחים במתכונת של "כלל ולא יעבור". אולם במקרה הרגיל, אנו סבורים כאמור שראוי שההליך בבית הדין לעבודה יזכה לבכורה.

70.      יצוין כי הפתרון המוצע מתמקד במצב הנדון בענייננו, לפיו לבית משפט השלום ולבית הדין האזורי הוגשו תובענות הדדיות בין עובד למעסיק אשר מעוררות שאלות משותפות הנוגעות ליחסי העבודה של הצדדים. בשולי הדברים נציין שלעתים ראוי יהיה לנקוט במתווה שהוצע לעיל (העמדת ההליך בבית המשפט האזרחי על בסיס דוקטרינה של "הליך תלוי ועומד") גם מקום בו הוגשה לאחת הערכאות תובענה הכוללת עילות הנתונות לסמכותה לצד עילות אשר מוחרגות מסמכותה – באופן שמחייב את פיצול הדיון בין שתי הערכאות (ראו: עניין פי.או.אס, בעמ' 522-521).

עשיית עושר ולא במשפט

71.      נותר עוד לעסוק בשאלת הסמכות לדון בעילות הנוגעות לעשיית עושר ולא במשפט. שאלה זו נותרה למעשה בצריך עיון בעניין פי.או.אס (שם, בעמ' 526) אך בענייננו היא נדרשת להכרעה, מאחר שהחברה ביססה את תביעתה נגד מורן גם על עילות מכוח חוק עשיית עושר. בית המשפט המחוזי סבר שעילות מכוח חוק זה אינן מצויות בגדר סמכותו של בית הדין לעבודה. דעתנו אחרת, והיא מבוססת על שני טעמים – פורמאלי ומהותי, כמפורט להלן.

72.      במישור הפורמאלי – שלמעשה די בו – הוראת החוק המגדירה את סמכותו של בית הדין לעבודה מפקידה בידיו את מכלול הסכסוכים הנובעים מיחסי העבודה בין
--- סוף עמוד 27 ---

העובד למעסיקו, ומוציאה מכלל זה, כחריגים, עילות לפי פקודת הנזיקין. העילה לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט אינה נופלת לגדר החריג, וממילא היא נותרת בגדר הכלל. כן יש להזכיר, במישור המהותי, את הקשר ואת נקודות החפיפה שבין דיני החוזים ובין דיני עשיית עושר ולא במשפט (דניאל פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט כרך א 12-5, 125-117 (מהדורה שנייה, 1998)). כידוע, הדין אף אינו שולל את תחולתם של דיני עשיית עושר ולא במשפט על מערכת יחסים חוזית (ד"נ 20/82 אדרס חומרי בנין בע"מ נ' הרלו אנד ג'ונס ג.מ.ב.ה, פ"ד מב(1) 221, 264 (1982); ע"א 588/87 כהן נ' שמש, פ"ד מה(5) 297, 316-315 (1991)). ואמנם, הלכה למעשה בתי הדין לעבודה דנים בעילות הנוגעות לעשיית עושר גם כיום (ראו למשל: ע"ע (ארצי) 704/06 קרן מחקרים רפואיים פיתוח תשתית ושרותי בריאות נ' קדם [פורסם בנבו] (23.9.2008)).  

מן הכלל אל הפרט

73.      נפנה לבחינת העקרונות שהתווינו עד כה ביחס למקרה דנן.

התביעה שהגישה החברה נגד בני הזוג רוחם בבית משפט השלום

74.      מבחן זהות הצדדים: אין חולק שבין החברה לבין מורן התקיימו יחסי עובד-מעסיק. לעומת זאת, בין החברה לבין צחי לא התקיימו יחסי עובד-מעסיק ומכאן שמבחן זה לא מתקיים בעניינו. במלים אחרות, כבר מטעם זה ניתן לקבוע כי התביעה נגד צחי אינה יכולה להתברר בבית הדין לעבודה, אלא להיות נדונה בבית משפט השלום.

75.      מבחן העילה: עיון בכתב התביעה שהגישה החברה מעלה כי התביעה נסבה על עילה שביחסי עבודה. כבר בפתח התביעה נטען כי "הנתבעת [מורן] ניצלה את האמון שניתן לה על-ידי התובעת [החברה] כדי לרכוש לעצמה מוצרים לצרכים אישיים". את הטובין שרכשה לעצמה מורן על חשבון החברה, כך נטען בכתב התביעה, היא ביצעה באמצעות דיווחים כוזבים למנהלי החברה. דיווחים אלה התבצעו כחלק מעבודתה של מורן כמנהלת משרד בחברה. טענות החברה נוגעות אפוא למהות עיסוקה של מורן בחברה, וקשורות בקשר הדוק לתפקידה. יתרה מכך, הן נוגעות לחובות האמון שחבה מורן לחברה כחלק מיחסי העבודה ביניהן. אם כן, כבר מכתב התביעה ניתן ללמוד כי עילתה היא ביחסי עבודה. מסקנה זו מקבלת משנה חיזוק מעיון בכתב ההגנה. כפי
--- סוף עמוד 28 ---

שתואר, בעניינים רבים שביחס אליהם החברה טענה כי מורן עשתה שימוש בכספי החברה לצרכיה – מורן מצדה טענה כי הדברים היו בידיעת החברה והיוו חלק מתנאי העסקתה.

76.      העילות שעליהן נסבה התביעה: התביעה שהגישה החברה נגד בני הזוג רוחם מבוססת על עילות התרמית והגזל, עילות המוחרגות מסמכותו של בית הדין לעבודה (הגם שהתביעה מבוססת כאמור על יחסי העבודה בין החברה לבין מורן). שונים הם פני הדברים ביחס לעילות הנוגעות להסגת גבול במיטלטלין ולעשיית עושר ולא במשפט. עילות מכוח חוק עשיית עושר הנובעות מיחסי עבודה בין החברה לבין מורן – הסמכות לדון בהן נתונה לבית הדין לעבודה. הוא הדין ביחס להסגת גבול במיטלטלין (לפי סעיף 31 לפקודת הנזיקין). גם עילה זו נתונה לסמכות הייחודית של בית הדין לעבודה (לפי סעיף 24(א)(1ב)), ומכאן שלבית משפט השלום אין סמכות לדון בה ביחס לתביעה נגד מורן ויש למחוק אותן מכתב התביעה נגדה (ראו והשוו: עניין פי.או.אס, בעמ' 527; ת"א (ת"א) 35279-05-14 לחמניה טריה-ג'וני בכרם בע"מ נ' מאפיית בייגלה חם בתל אביב בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 16 (12.4.2015)).

היחס שבין התביעה שהגישה החברה לבין התביעה שהגישה מורן בבית הדין לעבודה

77.      התביעה שהגישה מורן בבית הדין לעבודה נגד החברה אינה בפנינו, במובן זה שהיא לא עמדה במקור בקשת רשות הערעור. עם זאת, נדרשנו אליה ברקע הדברים – בשים לב לטענה כי היא מהווה שיקול נוסף בהעברת הדיון בתביעה שהגישה החברה לבית הדין לעבודה.

78.      כבר עמדנו על כך שהסמכות לדון בעילות של גזל ותרמית נתונה לבית המשפט האזרחי. מנגד, התביעה שהגישה מורן מבוססת על עילות חוזיות ביחסי העבודה בינה לבין החברה, אשר נתונות לסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה. יישומם של העקרונות עליהם עמדנו במקרה זה מעלה שאין מקום לאחד את הדיון בשני ההליכים. לצד זאת, בעובדה שהתביעות מבוססות על "עילות שונות" בדין המהותי (מן ההיבט של ההבחנה בין עילות מפקודת הנזיקין לעילה המבוססת על מסגרת משפטית אחרת, כגון עילה "חוזית") אין כדי לשלול את העובדה כי בשתיהן מתעוררת סוגיה מהותית זהה – מכלול תנאי העסקתה של מורן והיקף הזכויות שלהן היא הייתה זכאית מכוח יחסי העבודה בינה לבין החברה. סוגיה זו נדרשת לבירור הן בהליך בבית הדין לעבודה (על מנת להכריע בשאלה האם החברה חבה למורן כספים שלא שולמו לה בהתאם לתנאי העבודה שלה) והן בהליך בבית משפט השלום (על מנת להכריע בשאלה האם
--- סוף עמוד 29 ---

מורן פעלה שלא כדין כשעשתה שימוש בכספי החברה לצרכיה הפרטיים, ככל שיהיה בכך צורך בהתאם לקביעותיו של בית הדין לעבודה).

79.      כפי שצוין, כמו במרבית המקרים, גם בענייננו דרך המלך היא העמדתו של ההליך בבית המשפט האזרחי, כך שהכרעותיו של בית הדין לעבודה ביחס לתנאי עבודתה של מורן יהוו מעשה בית-דין ויחייבו את בית המשפט. לא כל שכן בשים לב לכך שבמקרה שלפנינו התביעה בבית הדין לעבודה הוגשה זמן קצר לאחר שנפתח ההליך בבית משפט השלום, כך שבפועל לא נערכה עד כה התדיינות של ממש בערכאה זו.
 
80.      אם כן, התוצאה היא שההליך בבית משפט השלום לא יימחק על הסף. העילות הנטענות נגד צחי – נשארות על כנן. כך גם העילות נגד מורן שאינן מצויות בסמכות בית הדין לעבודה. יחד עם זאת, יש למחוק מכתב התביעה את העילות המכוונות נגד מורן שאינן עילות בנזיקין או שאינן בסמכותו של בית משפט השלום. החברה תגיש אפוא כתב תביעה מתוקן לבית משפט השלום אשר יכלול רק את העילות בסמכותו של בית משפט זה – הכול כמפורט לעיל. באפשרותה של החברה להגיש גם תביעה נגד מורן לבית הדין לעבודה בעילות שאינן בסמכותו של בית משפט השלום, ואיננו נוקטים כל עמדה ביחס לכך. כמו כן, מאחר שבמקביל לדיון בתביעה שהגישה החברה מתבררת גם תביעתה של מורן בבית הדין לעבודה, אשר נסבה על סוגיה מהותית זהה, ראוי שזו תוכרע קודם ורק לאחר מכן יוסיף להתברר ההליך בבית משפט השלום – במתכונת של העמדת ההליך שנפתח בו. כפי שצוין, במקרה שלפנינו עוכבו שני ההליכים בהודעה מוסכמת של הצדדים. בהמשך לכך, אנו מורים כי התביעה בבית משפט השלום תמשיך לעמוד, והיא תידון רק עם סיום ההליך בבית הדין לעבודה.

לפני סיום

81.      לא נוכל לסיים מבלי להעיר כי המקרה שבו דנו מאיר פעם נוספת את הקשיים הכרוכים בפיצול הדיון בסכסוכים רבים בין עובדים למעסיקיהם בין בית המשפט האזרחי ובית הדין לעבודה. הסדרתו של המצב הקיים נותנת לכאורה משקל רב למומחיות היחסית של ערכאות אלה, אך לא לחסרונות הכרוכים בפיצול ההתדיינות. המענה שנתנו לשאלות שבפנינו נועד לחתור לפתרון המיטבי במסגרת המצב המשפט הקיים. השופטת א' חיות כבר הצביעה על הקושי הכרוך בפיצול ההתדיינויות בין בית המשפט האזרחי לבית הדין לעבודה בעניין פי.או.אס, תוך הפניית קריאה למחוקק
--- סוף עמוד 30 ---

לשקול את האפשרות של תיקון חקיקה אשר יאפשר לאחד את ההתדיינויות תחת קורת גג אחת (שם, בעמ' 528). דומה שלא יהיה מיותר לחזור ולהפנות את תשומת הלב לקריאה זו.

סוף דבר

82.      אשר על כן, הערעור מתקבל בחלקו, כמפורט בפסקה 80 לעיל. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

                                                                                                 ש ו פ ט ת

 
 
השופט י' דנציגר:
 
           אני מסכים.

                                                                                                                 ש ו פ ט

השופט מ' מזוז:

           אני מסכים.

                   ש ו פ ט  

             הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז.

5129371 ניתן היום, ‏א' בחשון התשע"ו (‏14.10.2015).
54678313ש ו פ ט                                                                                                         ש ו פ ט ת                          ש ו פ ט  
 
 

התקשר עכשיו 03-6091103 לייעוץ ראשוני בלא תשלום עם עורך דין דיני עבודה.  תל-אביב, מרכז עזריאלי, הבניין המשולש, קומה 28.

 עורך דין לענייני עבודה בתל אביב | איך מגישים תביעה | מהעתונות | מפת האתר